הכל חדש ונוצץ

אחרי החתונה המלכותית, בת מצווה וגם תפיסתו והריגתו של בין לאדן יום השואה. צריך לעשות סוויץ' בראש 180 מעלות. להכנס לכל אותו עצב ואותה טראומה לאומית שרק הולכת ומתגברת ומקבלת פנים חדשות. שימוש לרעה בשואה, השוואות שואה, זילות שואה. כמעט כתבתי משהו על זילות שואה אבל לפני כן אכתוב עוד פרק מעבודת שורשים של סוסון על מסעה של סבתא.

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

אמא של סבתא נראתה מאוד צעירה. היא התגנבה לרכבת בתור אחות של סבתא ואחיה וכך נסעו ברכבת משא ימים ולילות עד שהגיעו לנמל אסטרחן על גבול אירן בים הכספי. הם הפליגו באוניה של מעפילים דרך הים הכספי לעיר פחלא שבאירן. היה שם מחנה צבאי פולני - צבא אנדריי. המחנה היה ליד החוף של הים הכספי. המים היו מתוקים והיו הרבה דגים, קרפיונים, ואז היה לפליטים הרבה אוכל. לאחר כמה חודשים העבירו את הפליטים דרך הרים גבוהים מאוד בדרך לא סלולה במשאיות למחנה של צבא אנדריי ליד טהרן עיר הבירה של אירן. במחנה טהרן היתה פנימיה של ילדים יהודים. אמא של סבתא העבירה את סבתא ואת אחיה לפנימיה. הסוכנות היהודית תמכה בפנימיה הזאת. לפנימיה קראו יתומון כי בפנימיה היו כל הילדים בלי הורים וכולם היו אמורים לעלות לישראל ומכיוון שסבתא ואחיה היו ביתומון הזה, הצטרפה אליהם האמא שלהם בתור אחותם הגדולה. כולם היו ברשימה לנסוע לישראל.

היום המיוחל הגיע, ברכבת נסעו עד המפרץ הפרסי ועברו לאוניה אנגלית והפליגו. בדרך נודע להם שצוללת גרמנית יצאה לחפש אותם ואז לכולם חילקו חגורות הצלה ועשו כל פעם חזרות במקרה שהאוניה תטבע. היתה אזעקה שהעלתה את כולם על סיפון האוניה עם חגורות הצלה. סבתא מאוד פחדה. כמה פעמים החליפו להם אוניה כדי להטעות את הגרמנים. היתה להם תחנה בקרצ'י פקיסטן. הם היו שם במחנה כמה שבועות ולאחר מכן המשיכו עם אוניה אחרת. הם היו על הים כחודשיים בערך וזה היה סיוט. בסוף דרך תעלת סואץ הם הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם הורידו אותם מהאוניה, נתנו להם ארוחת ערב בתוך אוהל ענק. עוד אותו לילה הם נסעו ברכבת לישראל. הם נסעו כל הלילה ולמחרת בצהרים הגיעו לרחובות. היתה להם קבלת פנים יפה. הם היו כ- 100 ילדים, ויחד עם חיילים יהודים מצבא אנדרי המשיכו לנסוע עד מחנה עתלית. מרחובות עד עתלית הרכבת עצרה בכל התחנות והישראלים חיכו לרכבת וקיבלו אותם בשמחה ובשירה וזרקו ממתקים לתוך הרכבת.

רצוי לציין פרטים נוספים

א. אביה של אמי נפרד מהמשפחה בקולחוז. הוא נשאר שם והגיע ארצה ב-48 . ילדי טהרן הגיעו ארצה ב - 43 .

ב. אל אמי ואחיה הצטרפה עוד ילדה שהכירו בקולחוז. עד היום היא ואמי חברות טובות. הפרט הזה נודע לי לא מזמן כאשר האישה הזאת אמרה לי: סבתא שלך גידלה אותי כמו את אמא שלך.

ג. המסע מתואר די בכללי אך כל פעם אמא מספרת סיפורים מתוך המסע, על רעב, על גניבות וכו'

מילה אחת על זילות שואה. מיועדת לקורא בני שברוב חוצפתו מאשים אותי בזילות שואה ודורש ממני להתנצל עד אשר אחזור בי. בני היקר, להאשים דור שני לשואה בזילות שואה זה האבסורד שבאבסורד. לדרוש התנצלות זו החוצפה שבחוצפה. אני לעולם לא אתנצל בפניך. אתה ילדון קטן ומושתן שלא יודע כלום על שואה ולא על כבוד למבוגרים ממך. אל תזכיר אותי בשום ויכוח עם בלוגרים אחרים שאתה ברוב חוצפתך מאשים בזילות שואה. השואה לא יקרה לך ולא רכוש שלך. אתה לא הולך לעשות לי חינוך מחדש אם המושג זה מוכר לך.

מילה נוספת על שואה שאולי אני חוזרת עליה. מרוב עיסוק בתעשיית המוות הגרמנית שוכחים שבשואה ניספו 6 מיליון אנשים. אנשים שהיו להם חיים נורמליים עד השואה, תרבות שלמה שנכחדה. אולי כדאי יותר להתעסק בתרבות שנעלמה מהעולם תוך 3 שנים, תרבות של 1000 שנה, כאשר תהליך ההכחדה נמשך, עם איסור השימוש ביידיש עי בן גוריון והדמוניזציה של האשכנזי. היום מתעוררים ונזכרים בניצולי שואה. הם היו כאן כל הזמן אך נחשבו לאשכנזי הרע המקפח המתנשא והעשיר.

התקשרתי אליו אתמול

איפה אתה?

בדרך לאושוויץ

נשמע רע

אני מנצלת את ההזדמנות להמשיך את סיפור המסע של אמא שהתחלתי כאן ולא המשכתי. האם אגמור אותו אי פעם? לא מאמינה. ככה אני, מתחילה ולא גומרת. אז הנה

המשך המסע של אמא כפי שסופר לסוסון בעבודת שורשים

בשנת 1941 פרצה מלחמה בין רוסיה וגרמניה. הרוסים שיחררו את כל הפולנים מסיביר. הפליטים הפולנים התפזרו לכל הכיוונים. סבתא וההורים שלה יצאו מהמקום ונסעו אשר לא ידעו. רוב הפליטים נסעו לכיוון אוזבקיסטן. הם נסעו ברכבות משא, נסעו שבועות על שבועות והיה מעט מאוד אוכל. הם היו מלאים עם כינים. עד שהגיעו לעיר קטקורגן. בעיר הזאת נשארו סבתא ומשפחתה כי לא היה להם כוח להמשיך לנסוע. בעיר הזאת הם התגוררו בתחנת רכבת עם הרבה  פליטים. כעבור זמן מה אבא של סבתא שלי השיג עבודה בבית חרושת לנקניק. המצב שלהם השתפר במקצת. היה קצת אוכל. אמא של סבתא שלי מכרה שם צימוקים, וחילקו להרבה חבילות. כשהגיעו פליטים חדשים מכרו להם את חבילות הצימוקים וכך הם התקיימו, והמצב היה טוב. לאחר מספר חודשים יצאה הודעה 'מי שרוצה לנסוע לאנגליה לבוא לרכבת' סבתא ומשפחתה הלכו לרכבת ובמקום לאנגליה הסיעו אותם לקזחסטן וחילקו אותם לקולחוזים.

את סבתא ומשפחתה הביאו לקולחוז 'אינטלה' שבאיזור טורקיסטן. בקולחוז היו בתים מחימר. בחורף כשהיתה רוח חזקה הבתים התפוררו. היה בקולחוז בית ספר פולני. ילדים פולנים באו לבית הספר למדו וקיבלו אוכל. לאחר מס' חודשים אמרו שרק ילדי פולניה יכולים לנסוע לאנגליה.....

איך היו החיים בקולחוז לא מסופר

מה קרה בהמשך, לאן הם הגיעו על כך בפעם הבאה

הפוסט הראשון בבלוג הזה נכתב ביום השואה לפני שנתיים.

התחלתי לתאר את מסעה של אמא כפי שנכתב בעבודת שורשים של סוסון.

בקרוב אסע לפולין. אמא לא מפסיקה לספר את סיפוריה אך כמוני ללא שום סדר וכל פעם מתגלים פרטים חדשים שמעולם לא שמעתי. לקראת הנסיעה שאלתי אותה כמה שאלות שעניינו אותי.

להלן חלק מתשובותיה.

היא נולדה וגדלה בעיירה טרנובז'ג (טרנובז'ק כפי שהיא אומרת) גליציה פולין. היא גרה שם יחד עם משפחתו המורחבת של אביה, הורים ואחים. הבית היה די גדול אך היא חיה עם אחיה במטבח. זה היה בית מעץ עם גינה. (זה היה ביתי, עם גינה ולול היה ביתי.... סליחה אבל זה מזכיר לי). היא אוהבת לספר שהיא היתה ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות נראתה כמו שיקסע ולא פחדה מהשקוצים. התחברה איתם ושיחקה איתם.

הגרמנים אספו יום אחד את תושבי העיירה וגרשו אותם ככתוב. הם עברו לעיירה אחרת משהו כמו קורלונסקה, שם היה הדוד סנדר, ולאחר מכן הגיעו ללבוב. לאחר תקופה  הגרמנים הציעו להם לחזור. רק סבתא שלי רצתה לחזור הביתה לטרנובז'ק וזה מה שחרץ את גורלה - גורלם. הם אמנם לא חזרו לטרנובז'ק אלא גורשו לערבות סיביר אך בסופו של דבר הם הגיעו לכאן. אמי סבתי ואחיה ועוד חברה של אמי הצטרפו לילדי טהרן, כאשר הסבתא מתחפשת לילדה וכך יכלה להשגיח על ילדיה, סבא נשאר בקולחוז, גם יתר בני המשפחה של חברתה של אמי נשארו בקולחוז. מאז ועד היום הן חברות טובות. עד היום לא ידעתי שהקשר ביניהן כה חזק. למעשה הן כמו אחיות. סבתי טיפלה בה כמו בבתה החל מהקולחוז עד בגרותה.

הם הגיעו ארצה ב-43.

סבא הגיע ארצה ב-49. עד אז הוא נשאר בקולחוז.

אמא אומרת שהיו לו חושים בריאים.

האחרים נשארו בלבוב. חלקם ניספו חלקם שרדו

ואלה שמות

משפחתו של סבא - אבי אמי.

הורים:

גיטל ברוכה פליישר (אני קרויה על שמה)

ישראל פליישר

אחים:

משה פליישר ובתו ינטלה

אברהם פליישר

חיים פליישר המתקרא משיגענע חיים

פישל פליישר - היחידי ששרד

משפחתה של סבתא - אם אמי

הורים:

סימה קנופף - נרצחה

זישה קנופף - נשלח לסיביר ומת שם

אחים ואחיות:

שרה, חיה, ביילע, טובה - כולן שרדו את השואה

שרה זו סבתא שלי - עלתה לארץ

חיה היגרה לקנדה והביאה לעולם את זלדה - מכה שלא כתובה בתורה

ביילע - היתה הילדה הרעה של המשפחה (מצטערת ביילע ) מספרים עליה ניסים ונפלאות איך היא היתה הולכת עם השקוצים. ואיך היא היתה רבה כל הזמן עם אחותה חיה. עכשיו אמא קוראת לי ולאחותי חיה וביילע בהתאמה. ביילע עלתה ארצה הביאה לעולם 2 בנות סימה ולילי ולאחר מכן הצטרפה לאחותה חיה בקנדה.(היא היתה צריכה לריב עם מישהו.) הספקתי להכיר אותם. דווקא חמודה ביילע. אין לי מושג היום מה קורה איתם . אני מאוד אשמח לאתר את סימה ולילי. לילי היא חולת פוליו וסוחבת רגל.

טובה או טויבע היגרה לארגנטינה. גם לה יש בת. עליהם אין לי שום מושג.

האחים הרש, שרוליק וסנדר כולם ניספו

יהי זכר הנספים ברוך