הכל חדש ונוצץ

זו (מיד קישור) לא היתה הפעם הראשונה שהתחלפנו, היו לנו כמה התחלפויות ומהפכים.

ההתחלפות הראשונה היתה אחרי המעבר.

עד המעבר הייתי ילדה חברותית דומיננטית מלאה ביטחון ואהובה על הכל. 

היו לי מלא חברים, חברות, ילד שאהבתי , חברה הכיטובה... היינו יושבים על המדרגות ומשחקים, או על הדשא, הייתי חולשת על גן הנדנדות ולא נותנת לילדים שלא מהבניין להתקרב. הם ברחו ממני. הייתי נותנת מכות. אף אחד לא קרא לי רעה בשל כך. כולם הבינו את החוקים שלי. כל יום היו באים אלי לשחק פעם זאת, פעם זאת, לפעמים היו חוטפים אצלי מכות, זה לא מה שגרם לילדים להפסיק לבוא אלי. הייתי אימת השכונה מצד אחד ומצד שני מאוד פופולארית ומאוד מוערכת גם עי מבוגרים. היו לי שכנים שמתו עלי...

היא היתה לה רק חברה אחת, זה הכל. אחד התפקידים שלי היו לשמור עליה ולהגן עליה ואכן אוי לו לאותו ילד שהתחיל איתה. היה חוטף ממני. כן, כך זה נמשך עד גיל 8. אבל מרגע שעברנו משם הכל התהפך.

לא היו לי חברים במקום החדש. אני שהחטפתי לאחרים חטפתי מכות מהשכן ומעוד כמה. איבדתי את כל הביטחון. אמא אמרה שיש לי רגשי נחיתות. אחותי לעומת זאת התחילה לאט לאט לפרוח. חברה אחת, עוד חברה, עוד חברות, וכך ילדה שלא רצתה ללכת לשום גן הפכה לחברותית. עד היום זה נשאר ככה. אמא השקיעה את הכל בה. בי היא לא השקיעה שום דבר. לא התייחסה כלל למה שעברתי.

חלק מהילדים האלה של פעם מעריצים אותי עד היום, לא מודעים לכל המהפכים שעברתי. עד היום יש לאנשים האלה איזו יראת כבוד אלי. סודה היא אחת מהם. הכיכיף זה לפגוש אנשים מהתקופה ההיא או להתחבר איתם בפייסבוק. להם יש ערך מוסף.

כשחזרנו ארצה היו לי 2 בנים אחד בן  10 ואחד בן 7 חודשים בדיוק

לה היו גם כן  2 בנים אחד בן 3 ואחד בן שנה.

הם גדלו ביחד.

ושוב עולות בי תמונות מעורבבות באי סדר

אני זוכרת שהבן הקטן שלי התחבר יותר עם הבן הגדול שלה

אני זוכרת איך הם טיפסו יחד על האבנים בחוף. איך הם לא פחדו איך הם לא בכו ולשניהם היתה מוטוריקה טובה

אני זוכרת שפעם יצאנו לטיול. הבן הקטן שלי היה כרוך אחרי הבן הגדול שלה והיה מחקה אותו בכל דבר.

היינו נפגשים אצל אמא, הם היו משחקים בפלייסטיישן

הם היו באים אלי, אנחנו היינו באים אליהם. פעמים רבות השארתי אצלה את הבן שלי, פעמים אחרות היינו שתינו יושבות במטבח ומקשקשות והילדים היו משחקים. אני זוכרת שפעם התחלתי בשביל הבן הגדול שלה משחק של KQ7 . הוא אמר שזה נורא יפה. הבטחתי להמשיך בשבילו. מעולם לא המשכתי. הוא כבר מזמן יכול לשחק אותו לבד אם זה בכלל מעניין אותו.

אני זוכרת איך הם שיחקו למטה אחרי שסיימנו לאכול אצל אמא

כל זה איננו עוד

אני גם זוכרת איך ניסו להפריד ביניהם ובכוח לחבר את הבן הקטן של אחותי עם הבן הקטן שלי רק בגלל שהם יותר קרובים בגיל. ואולי בגלל עוד כל מיני סיבות. וזה כבר אחרי שהבת שלה נולדה. אני זוכרת איך ישבנו פעם בגן האם לראות איזה מופע, שוב הבן הגדול שלה שיחק עם בני הצעיר, בנה הצעיר ניסה להצטרף אך לא נתנו לו והוא בכה. הוא בוכה אמרו לי אמא ואחותי. לא איכפת לך שהוא בוכה? איזה מן דודה את. תגידי לבן שלך שישחק איתו.

הם גדלו יחד לתוך הסכסוך הזה. הסכסוך הפריד ביניהם.

אני זוכרת את היומולדת ההוא שבגללו נכנסתי לישרא, איך הם באו ואחכ רצו ללכת לסרט ביחד.

אני זוכרת איך 2 בניה עזבו את בני בטיול לחרמון,

אני זוכרת איך הבנים שלה עזבו פעם ביחד בג'יפ אחרי מפגש אצל הורי וכבר לא ירדו למטה לשחק

ובכל זאת נשאר משהו. השירות הצבאי הפגיש ביניהם חזרה במידה מסוימת

עכשיו הוא לומד רפואה באיטליה.

גם הבן שלי רוצה ללמוד בחו"ל

הם יכלו להיות חברים הכיטובים.... 

בינתיים נראה שהוא משמש לו כמודל

חלמתי שאני מטיילת. האם זה ישאר בגדר חלום?

חלמתי שאני מטיילת בהר, הולכת בשביל לא נוח להליכה, בין עצים ירוקים, שמש מבצבצת בין העלים, אבנים, מדרגות ומעקה שחור שמקל על ההליכה

האם זה חלום פרידה? האם לא אטייל עוד בשבילי הארץ? היו לי כמה חלומות פרידה, היו לי כמה חלומות עתיד, איזה סוג חלום הוא זה?

בינתיים אני מוגבלת , לא יכולה לטייל. נזכרת בכל מיני טיולים, נזכרת באורניות שהיינו קוטפים, איך היינו הולכים בכרמל, מחפשים אורניות בין השיחים מוצאים , אוכלים, כבר מזמן לא חיפשתי אורניות, מזמן לא טיילתי בכרמל. אני בכלל לא יודעת אם יש עוד אורניות בכרמל. שדה האורניות שלי הפך לרמות יצחק. אולי גם סביוני דניה. חלק אחר של הכרמל נשרף, לא רק החלק המפורסם ההוא... היינו הולכים פעם אני , הבעל, ההורים וסוסון הקטן... ככ הרבה דברים השתנו מאז קטפנו אורניות...