הכל חדש ונוצץ

שוב הבן הצעיר. שוב החתולה. כמה שניסיתי לא עוזר. 

אז ככה. הוא מתחתן. אחרי החתונה הוא נוסע לארהב. מי ישמור על החתולות? חתולה אחת תהיה אצל אמא שלה והחתולה שלי לא תבוא אלי. הוא רוצה שהיא תישאר ברחובות ואני אבוא לשמור עליה. הטענה שלו שהיא סובלת מנסיעות נכנסת ללחץ ולסטרס וזה יכול לאיים על בריאותה. כשאני כותבת שורות אלה אני שואלת אולי הוא צודק. יש חתולים שלא משפיעים עליהם מסעות. יש חתולים שכן. אבל התחושה שלי שונה. הוא לא רוצה להביא אותה לכאן. כל פעם יש לו סיפורים אחרים. פעם היא לא אוהבת לנסוע פעם הוא פוחד שאוציא אותה מהבית והיא תדרס. אני כבר מצטערת שמסרתי לו אותה. כל פעם הוא מוצא סיבה אחרת לריב אתי. ואולי האישה שלו מלבה את זה.  יש הרבה דם רע ביננו. וזה מתבטא כל פעם בצורה אחרת. זה לא התחיל ממנה. זה התחיל מבית הספר. ביום בו הוא החליט לא להביא לכאן חברים. הוא אמר שהוא מתבייש בבית שלו ובאח שלו. ובעצם זה הכל. לאורך כל הדרך הוא מתנהג כך. 

3 חודשים לא ראיתי אותו

אך כשעזב השאיר אותי בבאסה ולא בגלל שעזב

תהיתי כמה ימים מה ההרגשה המחורבנת הזאת שהוא משאיר אותנו

נראה לי שקבלתי את התשובה

הוא בא עם החתולה שלנו(כן שוב)

הוא אמר לנו מה לעשות איתה. לא להוציא אותה החוצה. לתת לה לאכול רק אוכל שהוא מביא

סליחה. אני גידלתי אותה 4 שנים. אתה רק חודשיים. מי אתה שתגיד לי איך לגדל אותה? איך לטפל בה? אני אמנם צייתתי אבל...

והחברה שלו אומרת: אני מפחדת שתתני לה לצאת. חתולה שלי נדרסה ואני בטראומה

היא בכלל חרדתית החברה שלו והוא נעשה חרדתי כמוה. החרדות שלו משפיעות על כולנו. זה אסור זה מסוכן זה אי אפשר את זה אני לא עושה... קיבינימט אני גידלתי אותך 20 שנה ולא היו לך טענות. עכשיו אתה אומר לי מה מסוכן מה לא. אתה בסהכ טירון. 

מעניין מה יהיה כשיהיו נכדים. יהיה שמח. 

אתמול בא בני הצעיר עם חברתו

3 חודשים לא התראינו

הם באו עטויי מסכות ובקשו שגם אנחנו נעטה. נענינו. זה היה מראה מצחיק. סוריאליסטי. 

הם הביאו איתם את החתולה שלנו. זאת שחרבנה במדרגות עד שנשברתי ומסרתי לו אותה. 

היא חזרה. אבל לא כמו שהיתה חיה אצלינו ברצף. היא רצתה לברוח בהתחלה. נרגעה. אבל היא לא שובבה כמו קודם. היא לא מטפסת לגובה על כל דבר. אולי יקח לה זמן לחזור אבל אין לה מספיק זמן כי הם יקחו אותה חזרה

גם החתולה שנשארה אצלינו ליצ׳י השתנתה קצת ואנחנו שינינו את היחס אליה. זאת עזבה את הבית. זאת לא עזבה מעולם. 

כך חשבתי גם על ישרא. ישרא חזר אבל לא בדיוק כמו קודם. חלק מאיתנו המשיך לכתוב בפלטפורמה אחרת, התרגל. נראה מוזר לכתוב כמו פעם. אולי נחזור אולי לא. בטוח שלא כולם יחזרו. 

גם בעל האחוזה מצפה שהכל יחזור ויתפקד כמו פעם. זה כנראה לא יקרה. 

וגם אנחנו כולנו מצפים שהעולם יחזור כפי שהיה לפני הקורונה. הוא עדיין לא למרות שחשבנו שהכל בסדר. שוב יש חולים. אנחנו בכל מקום עם מסכות. רוצים לחזור אך מי שלא שומר על ריחוק חברתי נדבק במחלה. כך היה בבתי הספר. חזרו ללמוד חזרו להיות יחד לא שמרו על ריחוק חברתי ונדבקו במחלה. עכשיו נראה מה קורה עם המסיבות וההתקהלויות ההמוניות. רצינו לחזור לשיר לא חזרנו

ככה זה. אין דרך חזרה. מי שממציא עצמו מחדש זוכה

הפוסט הזה קצת עצוב