שבועיים אחרי הכניסה לשיקום חוזרים הביתה.
בשביל סוסון זו למעשה הפעם הראשונה שהוא רואה את הבית אחרי התאונה.
הבעל בא לקחת אותנו. אמנם האוטו אצלי אך זה מסוכן שאני אנהג וסוסון ישב לבד מאחורה.
כן חוזרים הביתה
בבית מחכה לו החבר שלו, המשפחה של החבר שלו, משפ הופמן, עוד נשמע עליהם...
אנחנו מחליטים לעשות על האש, ללכת לבריכה, ללכת למיני גולף...
סוסון לפעמים נראה כאילו לא קרה לו דבר והכל בסדר ולפעמים נראה לגמרי לא בסדר.
הוא משחק עם א׳ כרגיל. מנסה לטפס על המגלשה, היי אסור לך, אתה לא יכול.
הולכים לבריכה, הוא עצוב ולא מתלהב. מה קרה סוסון? אתה ככ אוהב בריכה ככ אוהב מים, משחר ילדותך אתה שוחה, אתה אלוף, אלוף שחיה, אלוף קפיצות. מה קרה? לא יודעת. מבאס.
במיני גולף הוא בכלל נכנס ללחץ וצריך לפנות אותו משם. הוא הלך עם אבא שלו ויכול להיות שהוא נעלם לרגע....
אבל הכי גרוע זה המריבות. כבר בסופש הראשון מתפתחת ביננו מריבה נוראה. על כסף, על מסים, על מי שומר על סוסון. על הכל. הופמן מנסה להרגיע. גם מצליח. כן, הבעל שלי חזר לעצמו, עוד כשסוסון היה בנוירוכירורגית הוא הראה סימנים. עכשיו זה נורא, אין לי כוח למריבות האלה. אני בורחת לוושינגטון לתערוכה של טילי פטריוט. כן, אנחנו אחרי מלחמת המפרץ desert storm האמריקאים קראו לה... המריבות רק הולכות ומחריפות... אחכ הוא מאשים אותי שאני הרחקתי ממנו את סוסון. חתיכת נבלה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@