הכל חדש ונוצץ

שוב אין לי מה לעשות ואני מצוברחת. חושבת עליו. כל הזמן חושבת עליו. איך הוא הלך. האם הוא יחזור? אני רציתי לגמור. זוכרת. לפני חצי שנה רציתי לגמור. אז מה עכשיו אני רוצה? טעיתי? לא יודעת. אולי לא טעיתי. הרי לא סתם חושבים לגמור. אם זה לא בסדר חושבים לגמור. גם ידעתי שיהיה קשה. בכל זאת 5 שנים זה לא הולך ברגל. יש לי הרגשה שאיכזבתי אותו. למה הרגשה? הוא אמר לי במפורש. אז טוב. איכזבתי אותו. יש מצב לתקן? לא! ואני שוב נזכרת באיש ההוא. לא לחזור על אותן טעויות. אמנם אז הייתי ילדה והיום בוגרת אבל הבייס נשאר. לפחות החזקתי 5 שנים. אז לא החזקתי אפילו חודשיים. אפילו חודש. ואיכשהו זה נמרח on and off. אז ראשית 5 שנים זה לא חודש. והספקנו להתקרב ולהכיר ועכשיו זה חסר. כל מיני דברים חסרים לי. יום יום היינו בקשר ועכשיו זה איננו

אז על מה לא לחזור? אני זוכרת אחרי התקרית עם הדודים לקחתי על עצמי את האשמה. אז זהו שאסור לקחת על עצמי את האשמה. הוא היה צריך לבוא בזמן ולא ליבש אותי. שעות הוא ייבש אותי. ואני הצטערתי על זה שלא באתי למחרת וניסיתי כל הזמן להיות טובה. זה אומר כל הזמן. אפילו אם הוא היה לא טוב אלי. היו לי המון תקריות מבישות על הניסיון לכפר על העוון. למשל במלחמת יום כיפור העברתי לו את ההורים. זה רק מקרה אחד. היו עשרות מקרים וכל פעם יצאתי מזה יותר מתוסכלת. אז צריך להזהר. הוא. הנוכחי ניתק קשר כי איכזבתי אותו.  לא לנסות להיות טובה. הוא ירצה הוא יבוא. לא יבוא לא צריך. זה לא ככ פשוט. גם עם ההוא זה לא היה פשוט. אולי אעשה עם עצמי שלום קודם כל. נדמה לי שאני זקוקה לזה דחוף

קיץ. הפעלתי מזגן. פסח בפתח. אבל כמו כל השנים אני סובלת מתסמונת הלב השבור. כן.  זה לא חדש. כבר אמרתי. כל שנה פחות או יותר אותו הדבר. אז גם השנה. אני זוכרת שלפני 50(!) שנה גם הרגשתי ככה. זה היה לקראת פסח כמדומה לי. עשיתי קאמבק עם האיש ההוא. הלכתי לישון אצל הדוד שלי בגבעתיים כי בחורה טובה לא ישנה אצל הבחור שלה. באתי לשם וציפיתי לבואו. הוא לא בא. שעות ארוכות חיכיתי. כבר מרטתי את השערות. הוא לא בא. בטלוויזיה הקרינו את דרום פסיפיק עם השיר I gonna wash that man right out of my head וזה בדיוק מה שחשבתי על ההוא. בסוף הוא בא. היה כבר חצות. לא היה לי מצב רוח לצאת. הדוד חזר מבילוי וצעק עלי. למחרת אמרתי לאיש ההוא שאני באה. אח״כ אשתו התערבה: אל תלכי. בסוף יגידו שאני אשמה. לא הלכתי. האיש ההוא כעס.  וזהו. כמו היום. גמרנו חזרנו גמרנו חזרנו עד שבסוף לא חזרנו. זה נמשך כמה שנים הזיג זג הזה. 

ועכשיו? לא זה לא אותו הדבר אבל ההרגשה דומה. יאללה תמשיכי קדימה... הוא הזמין אותי אמנם לקונצרט אך אין בדעתי לבוא so far.  אני חושבת שהוא ישמח אם אבוא אבל סוסון לא רוצה לבוא...

קצת אחרי שפרץ הרומן שלי עם האיש ההוא יצאתי לרגילה. יותר נכון הוציאו אותי כי הדבר האחרון בעולם שרציתי זה רגילה עכשיו. 

אותה עת גם למדתי בבאר שבע במכינה, מתימטיקה ופיזיקה והרי במקצועות האלה אסור להפסיד חומר. מפסידים הרצאה אחת מפסידים את כל המכינה כי ההרצאה הבאה בנויה על קודמתה.

טוב אז נסעתי לבאר שבע, לבשתי את המדים נסעתי בטרמפים כפי שהיה נהוג אז, נכנסתי לבסיס שלי, איך לא הרי הוא שם ואם אני כבר שם אני חייבת לראות אותו.

תחת זאת ראיתי את סגן קצין הקשר. יותר נכון הוא ראה אותי, והוא ראה אותי עם מעיל של חיל האוויר ולא עם המעיל המצוקמק מלא כתמי השמן שקיבלתי בטירונות

"שוב את עם המעיל הזה״ צווח " את נשארת פה"

מה זאת אומרת נשארת פה. אני ברגילה. לקחתי את הרגלים וחזרתי הביתה.

הוא הגיש נגדי תלונה על נפקדות המניאק. 

ואני זכיתי במאסר על תנאי

הילכתי אז כמו צל. לא, לא היו לי הצלחות בבית המשפט הצבאי . זה לא פר, לבשתי מעיל מאושר עי צהל, לא עי היחידה שלי, הייתי ברגילה, זה לא פר שבגלל מעיל יפסיקו לי את הרגילה. לא פר, ועוד מאסר על תנאי. באסה. 

בינתיים האיש ההוא נעלם מהשטח. כן, אני בצרות אז הוא בורח. כל הכבוד לו . הא?

לא מבינה איך לא שלחתי אותו אז לכל הרוחות