הכל חדש ונוצץ

היום היום הראשון של הסתיו. היום והלילה שווים. לא שכחנו להזיז את השעון. החייל קם מאוחר יותר כדי להגיע לצבא, גם סוסון היה צריך לקום מוקדם היום וניתנה לו עוד שעה במתנה. רק שנראה שכרגיל אני בין היחידים במדינה הזאת שנהנים משעון חורף. הדבר היחידי שרע בו שהוא מבשר את סוף הקיץ האהוב עלי קיץ הולך ודועך. אני תמיד התקשיתי לקום בבוקר  וכשהנהיגו כאן שעון קיץ זו היתה קללה בשבילי. איך אקום בבוקר? איך אגיע לעבודה? גם ככה קשה לי לקום ועכשיו עוד שעה קודם? אבל איש לא שאל אותי. קמתי הייתי מאחרת, או מתנדנדת כמו זומבי. אני זוכרת שמישהי פעם אמרה לי משהו. הייתי אז סטודנטית באוניברסיטה וזה היה יום בו התחלנו יותר מאוחר כי בוטלו הרצאות. היא אמרה: עכשיו אפשר לדבר איתך. את נראית כל הזמן מרחפת פתאום את נראית בסדר.

כמידי שנה, בשנים האחרונות הזזת השעון אחורה מעוררת גל עכור של התלהמות. אין כבר על מה לריב במדינה הזאת? אין כבר על מה להתעצבן? אני רוצה להביא כמה ציטוטים מייצגים מהפייסבוק

״אלי ישי יא מעפן״

״ לזה קוראים כפיה דתית״

״אני לא מצליח להוציא את היד מכפפות הפרווה״

״ הנה שעון החורף מגיע לסיבוב נוסף לוקח איתו את האור וההגיון״

״ אלי ישי שכח להזיז את השעון 5373 שנים"

אלי ישי הוא פרימיטיבי ומפגר

בזבוז שעת אור ואנרגיה

לחסוך באנרגיה כל המדינה תתחיל את היום בשש בבוקר

צריך להפריד את הדת מהמדינה צריך להזיז את אלי ישי אחורה להחזיר אותו לחשכת ימי הביניים ואת כל חבריו הגנבים

שעון פוליטי בזבוז חשמל מפסידים שעה של אור סתם עושים לנו חושך בעינים

חוצפה. חודש וחצי לפני כל העולם אלי ישי מחורפן ומחרפן את כל הציבור. ממש חבל על מיליונים. טמטום ואיוולת

להנהיג שעון קיץ כל השנה

איוולת

ביבי נכנע לחרדים אלי ישי גנב רודן אידיוט.

כל זה בשביל שעה אחת למשך כמה ימים עד חודש.

למה? למה העצבים האלה? למה ההתלהמות על כל דבר? למה הרעש הזה? האלימות?

כל פעם מוצאים במדינה הזאת נושא חדש לריב עליו, למלא את האינטרנט עם טוקבקים רוויי שנאה . שעון קיץ שעון חורף צמחונות טבעונות סודאנים. גועל נפש.

אז לכל המתלהמים באשר הם

שעון החורף הוא השעון האמיתי. ישראל שוכנת בקו אורך 33 מזרח וזה אומר שיש להוסיף שעתיים מגריניץ'. שעון הקיץ הוא שעון שרירותי שמטרתו המוצהרת היא חסכון באנרגיה רק לא הוכח מעל לכל ספק שאכן כך הוא. גם מי שקם בחושך צריך להדליק אור והיום ברוב המשרדים יש תאורה ומזגנים במשך היום.

שעון הקיץ עד כמה שזכור לי הונהג בארץ רק ב1974 . בויקיפדיה אפשר לראות שהוא הונהג גם עד 1958 ואז בוטל למשך שנים רבות עד 1974. ב1976 הוא בוטל שוב חזר ל42 יום ב1980 וחודש באופן מסודר כל שנה ב1984.

רק ב2005 היתה חקיקה בנושא שבו הוחלט ששעון קיץ יתחיל ביום ששי האחרון לפני 2 באפריל ויסתיים ביום ראשון האחרון לפני יום כיפור.

אלי ישי וביבי לא היו ב2005 . להזכירכם שראש הממשלה היה אז אריק שרון האהוב על כל המתלהמים באשר הם.

בשאר העולם יש מדינות שמנהיגות שעון קיץ ארוך יותר, שווה לנו, קצר יותר או לא מנהיגות כלל. מה שבטוח שבשום מדינה בעולם אין כזאת אלימות סביב השעון או בכלל.

אז באמת תנו לישון בשקט. הקיץ באמת חלף עבר לו, הימים באמת קצרים, הולכים ומתקצרים. שוויג שתיל. נמאס כבר עם האלימות השנאה והצביעות. אתם לא באמת דואגים למדינה  ולחסכון באנרגיה. אתם רק מחפשים מקומות להוציא אגרסיות

איפה הסערה שהבטיחו לנו?

אני אשכרה הצטיידתי.

הכנתי המון אוכל בידיעה שלא נלך למסעדה

מרק עוף ופתיתים ובשר אחר וסלאטים וממתקים וחטיפים

התכוננתי למעצר בית

ובינתייים נאדא.

קצת עננים, מעונן חלקית, אפילו פיסת שמיים כחולה, אין גשם, פה ושם הבתים שבנוף טובלים באור שמש נקודתי.

אולי נלך לסרט

מזמן לא הייתי בסרט

אולי זו הזדמנות לכתוב על סרט שראיתי מזמן ועשה לי משהו וכבר מזמן רציתי לכתוב עליו

שם הסרט: מופע הפלאים של דר פרנסוס

לסרט הזה הגעתי במקרה. הלכתי ליס פלאנט וזה היה הסרט האחרון שהוקרן באותה שעה והיו בו מקומות

חשבתי שזה סרט ילדים. זה לא.

זהו סרט פנטזיה אכתוב רק מה שזכור לי ממנו

הוא מתחיל במופע רחוב, קרקס נודד, רכב , אוהל ומי שנכנס לאוהל זוכה במופע חד פעמי ייחודי שלא ישכח

מי שנכנס לאוהל נכנס לעולם אחר, עולם קסום, עולם שיכול להיות מקסים, מרהיב או עולם מרושע.

הקורבן הראשון שלנו נכנס לעולם מרושע ואפל בו הוא מוצא את מותו.

הקרבן השני הוא בעצם קורבנית, אשה מבוגרת ושמנה שנכנסת לעולם קסום מלא בגדים ונעלים

אט אט אני מבינה שמי שנכנס לאוהל נכנס לחייו שלו עצמו. מי שיש לו חיים אפלים ונשמה אפלה נכנס לעולם אפל, מי שיש לו נשמה וורודה נכנס לעולם וורוד אופטימי קליל וצבעוני.

רשימת השחקנים ראויה להתכבד, כריסטופר פלמר, ג'וני דפ, ראסל קרואו... ומי זה הבחור הנחמד גיבור הסרט? אני לא מכירה אותו, אורלנדו בלום? זה לא, הבטיחו את ג'וני דפ ושורה של שחקנים, אבל אני לא רואה אותם בעצם. במהלך הסרט הם מופיעים לתקופות קצרות. רק בתוך האוהל. השחקן הראשי נכנס לאוהל ושם הוא מתחלף בג'וני דפ ושות' אני לא רואה בזה משהו חריג.

רק מאוחר יותר אני מגלה מה הולך כאן. הבחור החמוד הזה, השחקן שמגלם את גיבור הסרט הוא הית' לדג'ר, זה שמת בהמלך ההפקה, אהה זה הסרט שהית' לדג'ר מת במהלך הפקתו, איזה חמוד הוא היה , ככ חבל עליו, וכל שורת השחקנים המפוארת מחליפה אותו אחרי מותו. זה התאפשר כאשר הטייקים מחוץ לאוהל נשעו בזמן שונה מהטייקים בתוך האוהל....

נשארתי עם מועקה מסוימת. הסרט הזה הוא סרט זכרון להית' לדג'ר שהלך לעולמו בגיל 28. עצוב

עוד על הסרט

 http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,49726,.aspx 

http://www.edb.co.il/blog/archives/5959 

http://www.imdb.com/title/tt1054606/

ויש עוד המון בגוגל

סוף סוף סיימתי לקרוא את 'בשבילה גיבורים עפים'. קראתי את הספר במשך כמעט שנה, או שאני מגזימה. היה קשה אבל סהכ סביר. 2 נקודות אני מעלה כאן לטובתי. הספר מתאר את חייהם של 5 נערים ממלחמת ששת הימים עד רצח רבין. כך שלהם לקח יותר זמן מאשר לי, אין פסול בכך שאלך לישון ואקרא רק עמוד אחד וזאת משום שסיפורי הנערים לא מסופרים ברצף אלא הסופר עובר מסיפור לסיפור ולי קשה להתחבר ולעשות סוויץ' לסיפור אחר. וכך במשך כמעט שנה גדלתי עם הנערים האלה קטעים קטעים.

הלוקיישן של הספר הזה מאוד קרוב ללבי. יותר נכון לחיי. עד כדי כך שכאשר באתי לבקר את הורי חיפשתי את הנערים האלה. בפגישה קצרה עם הסופר אמיר גוטפרוינד, הוא אמר שאכן הנערים האלה קיימים אך דמותיהם טושטשו לבלי הכר. אז מי זה יורם? ומי זה אריק? ומי זה בני? ומי זה גדעון? דווקא הכרתי  מישהו מבית עשיר שהתחרפן אחרי מלחמת לבנון הראשונה קרי שלום הגליל ומי היה ציון שנהרג במלחמה הזאת ומנחם שנהרג במלחמת יום כיפור.

חמשת הנערים האלה ילידי 1955 צעירים ממני בשנתיים וכל פעם שהסופר נכנס לתאר את חייהם בתקופה מסוימת שאלתי את עצמי מה אני עשיתי באותה תקופה איפה אני הייתי.

הנחה נוספת שאני נותנת לעצמי הוא בכלל עניין קריאת ספרים. אני לא קוראת ספרים ולא אוהבת ספרים אבל עכשיו כשהילדים גדלו וכולם כותבים על ספרים הגיע הזמן שאחזור לזה. פעם קראתי ספרים אבל נעזוב.

הרומאן שלי עם הספר הזה מתחיל בכלל בסרט. כולם כבר יודעים שהסרט הנפלא 'פעם הייתי' מבוסס על הספר הזה.

לסרט הלכתי שוב בגלל הלוקיישן. בואו נראה איך אבי נשר הופך את חיפה של היום לחיפה של 1967. הרי אני הייתי שם. אז כן, אבי נשר מיקם את קולנוע כרמל גנים בעיר התחתית ולא במקום שהיה באמת. עכשיו נמצא שם הסיטימול. אבל חוץ מפרט זניח זה הסרט היה חוויה נפלאה. הדמות של קלרה אפשטיין, ניצולת השואה המצודדת שמתה ערירית ומגולמת ע"י מאיה דגן גרמה לי להעריץ את השחקנית. את הסרט ראיתי ביס פלאנט VIP של לב המפרץ וזו חוויה בפני עצמה. אתה נכנס למיתחם VIP יושב על כורסה מרווחת ממתין לסרט עם קפה וכיבוד קל כמו עוגות חטיפים פשטידות ועוד משקאות והכל במחיר של הכרטיס. נכנס לסרט עם הקפה יושב על כורסה מרווחת באולם הקולנוע ורק צריך חוויה קולנועית גדולה מהחיים כדי להשלים את הסיפור וכך אפשר להגדיר את הסרט 'פעם הייתי'

אז קניתי את הספר והתחלתי לקרוא. לא מצאתי שם את קלרה אפשטיין. היא בכלל לא בספר וכל הסיפור על השדכן שמוריש לגיבור הסרט הוא פרט שולי. הקטע שהגיבור שלנו עוקב אחרי נערה דתיה מלמטה בעיר עד הכרמל הוא שורה בספר. אבי נשר לקח את הספר הזה למקום שלו. גם מבחינת התוכן, גם מבחינת המקום שכן הסופר לא אוהב את העיר התחתית ולא מסתובב שם. הסופר מסתובב הכי הרבה בנווה שאנן בכרמל אפילו לתלאביב הוא מגיע, מנסה שם את מזלו וחוזר הביתה. יותר נכון גיבור הסיפור. גם קולנוע כרמל גנים ושבעת הגמדים לא מוזכרים בספר. באמת תהיתי איך מגיע הסרט לביב השופכין הזה. מאיר הספרן הוא הומוסקסואל שמת מאיידס ולא מי שמתאהב בקלרה.

לאן אני הייתי לוקחת את הספר הזה אילו ניתן לי, אולי לתקופה של אחרי צבא. איך כל אחד הולך לדרכו אחרי צבא. חלק נשארים אותם אנשים, חלק משתנים לבלי הכר. יורם היה מאכר ונשאר מאכר, בני הפך להיות לוחם חברתי בכל הנוגע לקיפוח עדתי וזאת למרות שהוא גדל ללא קיפוח, גדעון התחרפן, ציון נהרג, ואריק הוא המספר כצופה מהצד. הוא עצמו דמות שלא מתפתחת. אמנם הוא מתחיל כילד בן 10 וגומר כאדם בן 38 אבל החיים כאילו עוברים לידו. הוא לומד, עושה צבא, מנסה ללמוד משהו ולא מצליח, מנסה ללמוד משהו אחר ולא מצליח, בסוף פותח פאב, הוא לא מתחתן, הוא עובר מנערה לנערה אך מאוהב באחותו של בני - מיכל והאהבה הזאת לא מתממשת. הוא גם לא מחצין את האהבה הזאת. עד גיל 38 הוא נשאר רווק בעוד שלכל חבריו יש כבר ילדים . לקראת סופו של הספר הוא יוצא להציל את מיכל מתוך כת בארהב. כאן מסתיים הספר כשההפגנה בככר מלכי ישראל משמשת כרקע. לא ברור מה קרה לו ולמיכל. הכל יודעים איך הסתיימה ההפגנה.

גם אם הספר קצת קשה, חיי שזורים בו כאילו אני עוד דמות מהספר שלא כתבו עליה. גמני גדלתי באותה שכונה. גם לי היו חברים גם אותנו לקחו החיים כא למקום אחר. אני לפעמים תוהה איך יצאו מהשכונה שלי שמאלנים קיצונים או פעילי ימין, שהרי כולנו הלכנו לאותו בצפר היו לנו אותם מורים וקיבלנו את אותו חינוך. יש הרבה מפורסמים מהשכונה שלי. ויש רבים שנעלמו בתהום הנשיה. ובעצם הבלוג הזה יכול להיות הספר שלי. חושבים שאצליח למכור משהו?