הכל חדש ונוצץ

בנה הצעיר נולד כאשר סוסון היה בשיקום. לא סיפרו לי שהוא נולד. פשוט שאלתי ואמא אמרה בגימגום שהוא נולד. כן, אני לא סיפרתי על התאונה של סוסון ואיש לא סיפר לי שהוא נולד. אמנם ההריון איתו עשה לי בלבלות בבטן וציפורים בראש אבל אפשר היה לספר. רק שבאותה עת לא היה איכפת לי משום דבר. רק מהתאונה של סוסון.

כשחזרתי ארצה הוא היה כבר בחור בן שנה וקצת. הוא היה תינוק בכיין שמן וגמלוני. הוא אכל טוב אבל כל הזמן היה חוטף מכות מעצמים שונים (לא היכו אותו) בוכה מכל דבר הכי קטן ונוטה להפצע. היא לא הסתדרה איתו בכלל. גם עם הגדול היא לא הסתדרה. כל הזמן קיטרה שקשה לה ואמא שלי השתגעה ממנה. היא ציפתה שהבת הפייבוריטית שלה תהיה אמא הרבה יותר מוצלחת. אני תהיתי בשביל  מה היא צריכה עוד ילד אם היא ככ לא מסתדרת בלהיות אמא ועוד בהפרש כזה קטן. שאלתי אותה. היא אמרה שהיא כבר מבוגרת והזמן דוחק, היא אמרה שהיא רצתה לעשות לבן הבכור אח- חבר. לא ממש השתכנעתי אבל זה באמת לא משנה.

היא היתה מאוד רזה כשהגעתי. ניכר היה עליה שהיא עברה משהו. שמעתי רק שהיה לה לחץ דם גבוה לפני הלידה היא היתה בהשגחה והבעל שלה רק הוסיף לצרות. מעבר לזה לא ידעתי כלום. לא ניכר היה בה שהיא כועסת עלי והיו לה סיבות לכעוס. אם היא רק היתה שומעת מה אמרתי עליה. תהיתי אם אמא אמרה לה משהו או לא. איך שאני מכירה את אמא היא אמרה אבל לא ראיתי ממנה שום תגובה.

היא אפילו נתנה לי אוטו כשהגעתי ארצה. היתה לה איזו טראנטע מושבתת. בלי ביטוח. עם בואי ארצה סידרו לאוטו ביטוח וכך יכולתי לנהוג בו. מצבו היה נוראי. פשוט נוראי. כשהייתי ממלאה דלק הוא היה פשוט מפסיק לנסוע. עליות הוא בכלל לא היה סוחב. בעליות של חיפה הייתי פעמים רבות צריכה לעצור. אבל העיקר שיש אוטו. יום אחד היא נסעה איתי ואמרה: האוטו הזה חולה. איך את יודעת ? שאלתי. אני מכירה את האוטו הזה. היא ענתה.

למחרת כשנסעתי נדלקה נורה. לא התייחסתי. למה? כי באוטו האמריקאי שלי תמיד היתה נדלקת נורה כתומה וזה היה חסר משמעות. גם כאן נדלקה נורה כתומה. אך זה לא היה חסר משמעות

באחת הירידות מהכרמל הרגשתי שהאוטו קל מידי. דוהר מידי. שמתי ברקס. אין תגובה. הבנתי כבר שאין לי ברקסים. זכרתי פעם שסיפרו לי שמישהו איבד את הברקסים ונתקל בכל מיני מכוניות בדרך כדי לעצור את האוטו. אני החלטתי לסטות ימינה ולהתקל במדרכה אך עוצמת הירידה היתה גדולה יותר ונתקלתי בקיר. יצאתי ללא פגע. מאחורי היה חייזרון בכסא תינוק. גם הוא יצא ללא פגע. עזבתי את הרכב כמות שהוא תקוע בקיר ומישהו בדרך אסף אותנו לבית הורי. הודעתי גם לאחותי מה קרה.

הנזק לאוטו היה די גדול. לא שילמתי אותו אבל אחותי ובעלה כעסו עלי. הם לא שכחו לי את זה הרבה זמן

רציתי לספר על הבן השני שלה ולמה היא כל הזמן מבקשת שאעזור לה איתו אך סיפרתי על משהו אחר. לא נורא..

כשהגעתי לארץ היא היתה גרה בכרמל בשכירות. היא היתה בתחילת הדרך ומצבה היה די צנוע. סביר רגיל ולא מנקר עיניים, כמו כל זוג צעיר בתחילת דרכו עם הקשיים האופייניים. קשיי פרנסה, ילדים קטנים. לא הרגשתי נחותה כלפיה. הוא היה בעל עסק מקרטע, היא היתה סוכנת נסיעות קטנה, חסרת נסיון ודי מושפלת. שום דבר לא יוצא דופן בהוויה הישראלית. היא אפילו הלכה לאיזה מיסטיקאי או מיסטיקאית שאמרו לה שהבית שלה לא טוב, היא גם זרקה חתול מהבית ומלאכי עליון מענישים אותה על זה. בנוסף לכך מאהבה הדגול עבר לשכונה יוקרתית ועיניה יצאו מחוריהן. ודאי עשתה השוואות בין המאהב לבעלה והחליטה שבעלה הוא חדל אישים. אני זוכרת איך היא קיטרה לי כמה שהיא חסרת תקווה ואילו אני שהתגרשתי עשיתי כבר את מחצית הדרך. לפחות התפטרתי מהבעל שתקע לי את החיים.

יום אחד היא מבשרת לי שהחוזה נגמר ובעלת הבית רוצה לסלק אותה מהדירה. הווי אומר שהיא צריכה לחפש דירה. היא שיתפה אותי בכל מהלך החיפוש. היא נשמעה די אומללה ומעוררת רחמים. בנוסף גם פיטרו אותה מסוכנות הנסיעות. בסוף היא מצאה. דירת 4 מפלסים בשכונה יוקרתית ליד המאהב. היא הזמינה אותי לראות וכבר דמיינה איך אנחנו יושבות על החלון שמשקיף על הנוף ביום חורף, איך אנחנו יושבות על המרפסת הענקית ביום קיץ....

אבל מרגע שהיא נכנסה לדירה החדשה משהו השתנה בה. היא התחילה להרים את האף במיידי. מאז הוא לא ירד לה.

כתבתי זאת בעקבות הפוסט הזה

עד כמה אנחנו יכולים לפרגן?

מאיזה רגע מתחילה הקנאה?