מה נשתנה? זה היה הנושא והוא נעלם ככ מהר לפני שהספקתי. אני אוהבת נושאים כאלה. אני חושבת שאפילו עשיתי את זה פעם אחת. כן כן קשה לחדש כאן משהו אחרי 6 שנים. כולם יודעים שאני ימנית ואני שונאת חורף ואוהבת מוזיקה ומסוכסכת עם אי אילו אנשים. ובכל זאת אולי כן זז משהו. בואו נבדוק.
היום 28.1
איך היה כאן ב 2006?
אני הייתי כאן אך סגרו לי את הבלוג. לא אשכח ולא אסלח.
איך היה 2007 ?
כתבתי אז את זה. אבא שלי עוד היה חי. לגמרי. זו היתה השנה ה -80 לחייו וכבר אז הרגשתי שעומד לקרות משהו רע. אכן קרה. נכון שאני יודעת שדברים עומדים לקרות רק שאני לא יודעת בדיוק מה ואיך אפשר למנוע אותם. ספציפית ידעתי שאת יום הולדתו ה-80 של אבא יחגגו בלעדי ואכן כך היה. אני עד היום לא יודעת איך הם חגגו. אני רק יודעת איזה גועל נפש הסתובב סביב זה. אני חושבת שכבר אז הוא היה חולה אך עוד לא גילו כלום. מי חשב שכעבור 5 שנים הוא לא יהיה בכלל... אבל 2 הגורגונות נותרו וגם הקומבינות. יומולדת 80 של אבא נותר פצע שלעולם לא יסגר. אני חושבת שעד יום מותו אבא כעס עלי. אין לי מושג למה וגם לא נותר לי את מי לשאול. ובעצם שאלתי. הוא אמר שיכולתי לנהוג אחרת. הייתי צריכה להסביר לו שלא אני החלטתי לחגוג לו במסעדה שנמצאת במיתחם המוסכים של נשר ביום שישי אחהצ כאשר הכסאות כבר מורמים על השולחנות ואין כבר אוכל. כן, זה מה שאמא החליטה. שאני ואחותי נחגוג בנפרד כבקשתי אמנם אבל אתי תהיה החגיגה בחור הכי מגעיל שאפשר להעלות על הדעת. הוא אמר שיכולתי למצא מסעדה אחרת. אמרתי שאמא החליטה לחגוג ככה והיא אחכ החליטה שהולכים אליה הביתה וחוגגים עם מה שיש או עם מה שאין. ואכן ניסיתי מאוחר יותר ליטול יוזמה וללכת למקום שאני אבחר ביום אחר. אמא אמרה שכבר חגגנו וזה מספיק. אז ביטלתי. מי אשם אם כן? אם אמא דופקת את העסק בסוף כועסים עלי? אפשר בלי אמא אבל לזה הוא היה מסכים? הוא אמר שעם כולם זה היה בסדר חוץ ממני. מי זה כולם? נראה לי רק שאמא רצתה לסכסך ביני ובין אבא והצליחה. הצליחה מצויין.
ההורים עוד היו באים לבקר אותי. אני נזכרת איך אמא היתה מתיישבת במטבח ומשוחחת אתי ואבא היה שומע חדשות. הם גם הכינו אוכל לילדים. יש לי בארון עוד קופסה של סוכרזית שהיתה מיועדת רק בשביל אבא. עכשיו היא יכולה לחכות לו. הוא לא יבוא יותר.
2008 ?
לא כתבתי כלום
2009?
גם לא כתבתי כלום
2010 ?
גם ב2010 כתבתי על משפחתי. הפעם על אחותי. בנושא הזה לא השתנה כלום. רק יותר גרוע. תיארתי אותה כבחורה צנועה ורגילה שעברה מטמורפוזה. אז נזכרתי בהתחלה. איך היא עברה לדירה יוקרתית והתחילה להרים את האף. מטמורפוזה זה הליך בלתי הפיך. כיום אני משתדלת לשמור כמה שיותר מרחק ממנה. לא בטוח שזה חכם. היא מסוכנת ולא נעימה בכל מצב.
2011 ?
גם כן על אחותי. אחותי העוזרת המאהב והקומבינות. נראה שעם השנים היא רק משתכללת עם הקומבינות ולמרות שאנחנו בקושי מדברות היא הצליחה להוציא את העוזרת שלי מהבית. לא נראה ששמירת מרחק ממנה ממש עוזרת. אולי קצת. טוב היום יש לי עוזרת אחרת. כבר סיפרתי עליה ואני לא ממש מרוצה אבל זה יותר טוב מכלום. לאחותי יש מישהו אחר אבל כמו אביבית מהאח הגדול היא בקשר עם כל האקסים שלה. עם בעלה, עם המאהב ועם עוד 2 אקסים. כולם מסתובבים סביבה כמו פלנטות סביב מערכת השמש. מעניין מה הם מוצאים בייצור המגעיל הזה. גם לפני שנה חיפשתי פתח מילוט מהייצור המגעיל הזה אבל כל פעם הייצור הזה תופס אותי מחדש. אולי יש דרך אחרת להתמודד עם הזוועה הזאת דמתקרי אחותי.
2012 ?
זה כבר הנושא החם של היום
יש לי הרבה מה לומר לגברת הזאת. יש לי בטן מלאה עליה אך אני מעדיפה לשתוק. אמרתי לה שהיא אינטרסנטית וזה מספיק. את המילה שהייתי רוצה לומר לא אכתוב אפילו כאן. ישפוט מי שמכיר את הסיפור. אמש סיפרתי למישהי איך היא הכניסה את אבא חולה הסרטן לבית אבות של חולי אלצהיימר. איזה קומבינה היא עשתה עם חברה שלה. איזה רעש היה שם. איך הכריחו את אבא לקום מהמיטה ולבצע פעילויות של גן ילדים. איך שמו לו מעקה ליד המיטה ולא נתנו לו לרדת לעשות את צרכיו ושמו לו טיטול למרות שהוא שלט בצרכיו עד יום מותו ואיך זה הרגיז אותו. איך שמו אותו במצב כה קשה עם אנשים שהוא לא מכיר שהם בעצם כבר לא אנשים, במקום לתת לו למות בשקט או לחיות בשקט. איך אי אפשר היה לבקר אותו בחדרו. איך המצב שלו הדרדר במקום הזה. המחלה הרגה אותו אך היה מישהו שעזר לה. איך בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע את כולם שככה זה הכי טוב. השומעת הזדעזעה....
ת'אמת חשבתי שהתרגיל הזה יהיה יותר נחמד.
16.11 הוא תאריך הרבה יותר נחמד
לפחות נזכרתי עם מי יש לי כאן עסק אם במקרה הספקתי לשכוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@