הכל חדש ונוצץ

לאט לאט זה משתפר

היום כבר יצאתי מהבית אפילו בגשם.

לקחתי את המפתחות של האוטו ונהגתי.

יש דברים שכבר עשיתי קודם.

למעשה אני נוהגת בערך שבוע. נסעתי לים, בשבת נסענו הכרמלה, בטו בשבט , היינו בטאבון הנהדר, השארנו שם 80 שח וזאת ארוחה ל-3 אנשים, היינו גם בחורשת ה-40 ומצאנו שם הפתעה לא נעימה. רציתי לראות טבע , כלניות, ירוק פרחים, במקום זה מצאתי חפירות ארכיאולוגיות וזה ממש הרגיז אותי, להפוך את הירוק של הכרמל, או מה שנותר ממנו לאתר עתיקות. עוד יותר התרגזתי כאשר גיליתי שהעתיקות לא מכאן אלא הובאו מהר הנגב ממקום שנקרא רמת מטרד. אכן מטרד. רק למה להעביר את המטרד מהנגב לכרמל.

לפיזיותרפיה גם כן הגעתי בכוחות עצמי, לא באוטובוס ולא עם הבן. אוטובוס זה נורא. לחזור לנהוג זה כמו לחזור לחיות.

לאט לאט התיפקוד של היד משתפר

אני יכולה לתפוס כוס בכל האצבעות

אני יכולה להכין קפה בדרך נורמאלית

אני יכולה כבר לקשור שרוכים

אני יכולה כבר ללבוש ג'ינס עם כפתורים ולא מכנסיים עם גומי

אולי באמת ארשום לי דוח התקדמות.

הנה לפני שבועיים הלכתי לאירוע של ריקודי עמים בטכניון.

לרקוד יכולתי. לנהוג לא.

החייל הביא אותי אפילו לטכניון לא יכולתי לנהוג

היה אירוע נהדר.

פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים, זכיתי להמון התעניינות במצב היד, כל אחד היה לו מה להגיד, מה לייעץ , איך לעודד...

יש עוד המון עבודה

אולי ארשום כאן לאט לאט איך זה משתפר.

טפו טפו שרק ישתפר עד להחלמה מלאה

לפעמים אני שוקלת לחזור לאמריקה.

לפעמים אני מצטערת שבאתי לכאן בכלל

אבל כשאני נזכרת איך היה באמת

זה דורש חומר למחשבה

קשה היה בהתחלה באמריקה

לא ידעתי את השפה

לא ידעתי את המנהגים

עד הפרט הקטן ביותר.

חשבתי שאני יודעת אנגלית

לא באמת ידעתי.

אפילו לבקש סליחה לא ידעתי.

בארץ למדנו שסליחה זה pardon

והשימוש ב excuse me אינו מכובד

אבל עד מהרה למדתי שהביטוי הכי שגור אצל האמריקאים זה excuse me

ואילו i bag your pardon זה משפט שנאמר בכעס.

רוב הזמן לא הבנתי מה מדברים אלי

רוב הזמן לא ידעתי איך לדבר כדי שיבינו אותי.

לא ידעתי איך קונים אוכל. המשקל שם ב pounds או Lb

לא היה לי נעים להיות זרה.

תמיד שאלו אותי where are you from או how do you spell your name

אפילו לא ידעתי איך עוברים כביש. אם הולכים במרכז מעבר החציה או מצד ימין

בכל דבר קטן יש חוקים ותקנות ומנהגים בלתי כתובים שאצלם זה מובן מאליו ובשבילי זו חידה.

הרגשתי כמו בבועה

מזל שמצאתי שם בועה ישראלית

בטלוויזיה דיברו אנגלית כמובן ללא תרגום כמובן ואני לא הבנתי כמובן.

והמבטא האמריקאי הזה שניסיתי להבין וניסיתי לדבר בו

זה קשה. אמרתי במסיבה אצל הבוס של בעלי. עכשיו אני מבינה את העולים החדשים, 

לפחות יש בשבילם משרד הקליטה מה יש בשבילי?

הייתי צריכה לצאת לסידורים כל הזמן גמגמתי. אפילו את הכתב שלהם לא הבנתי. הם כותבים אחרת.

אני זוכרת שרשמתי את סוסון לגן. אני זוכרת את היום הראשון שלו בגן

הוא ראה מלא ילדים מדברים בשפה מוזרה

waaa waaaa waaa הוא חיקה אותם וצחק

מידות ומשקלות, מיילים, טמפ פרנהייט מה זה אומר?

כשהלכתי ברחוב או בפלזה והסתכלתי על מישהו הוא לא הסיט את עיניו כנהוג במקומותינו, הוא הסתכל בחזרה ואמר היי how are you today . לא ידעתי מה לענות לו, קטע ממש מביך.

לקח לי הרבה זמן להשתלב ולהבין את רוח המקום

אפילו לעמוד בתור לא ידעתי. אצלינו זה הולך לרוחב. אצלם זה הולך לאורך וכשנעמדתי כנהוג במקומותנו אף אחד לא אמר לי מילה פשוט התעלמו ממני.

רציתי להיות בסדר.

היה לי קשה להיות בסדר

ומזג האוויר. איך היה שם מזג האוויר. ככ קר שאי אפשר לדמיין

ומה לובשים ואיך מתלבשים ואיך האופנה ואיך קונים בגדים ומה נחשב זול ומה נחשב יקר.

אפילו הגיל לא כמו בארץ

כשהלכתי לסדר social security number שאלו אותי בת כמה את. אמרתי 34. אבל בשבילם הייתי 33 גם אם זה היה 5 ימים לפני יומולדת 34 .

הייתי בבית בהתחלה מנסה לקלוט מה הולך פה...

וכשאני נזכרת בקשיים האלה אני שואלת כדאי שוב? בגיל שלי?

שבת 1.12. אני בדיכי לא חשוב למה.  הרי אף פעם אני לא יכולה לדעת למה בדיוק אני בדיכי. אולי זה החורף, דכאון חורף, אולי בגלל התרגיל המסריח של אמי ואחותי, אולי בגלל איזה פתרון שמצאתי שהחייל אוהב וסוסון מאוד לא אוהב, אולי בגלל השחרור המתקרב של החייל שמכניס אותנו ללחץ. אני מחליטה לבלות את כל היום במיטה. שבת ונמאס לי להיות קצינת הבידור של הבנים שלי. יום יפה היום אומר סוסון. הולכים לים. לא בא לי ללכת לים אני רוצה לנוח. אני אומרת. אתה בחור גדול, אתם בחורים גדולים תלכו לבד. איך אני אגיע? שואל סוסון. תקחו את האוטו, תקח מונית אוטובוס מה שבא לך. סוסון מתחיל להשתולל.  להפוך את הבית, לפזר את העיתונים, לפזר את המסמכים, מתחיל לקלל, אני אומרת לו תסדר את זה, הוא עונה לי מי את בכלל, וממשיך לקלל. לחייל נשבר מהרעש והקללות שלו הוא מכניס לו אגרוף. האגרוף פוגע בי. ואני רק רציתי לנוח, סוסון רק רצה ללכת לים, היה באמת יום יפה וככה זה נגמר. הילדים בהלם. עכשיו הרבה זמן שלא אקח אותם לים, אפילו לא אכין אוכל ולא אסדר את הבית. הם יצטרכו לדאוג לעצמם. מעבר לזאת הם יצטרכו לדאוג לי בעיקר אם מצפונם מעיק עליהם. הפתרון שמצאתי מתעכב. אולי זה פתרון רע אם זה מביא ככ הרבה לחץ....

זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה לא טוב וסוסון מתנהג ככה. אני התרעתי פעמים רבות על ההשתוללויות שלו. הפסיכולוג שלו אמר זוהי תגובה לשינוי סטנדרטים העובדת הסוציאלית אומרת זה בגלל שהוא מתוסכל על חוסר הצלחתו בחיים. כל עוד אין פגיעות גופניות הכל בסדר. ואני חושבת שזה לא בסדר... ההשתוללויות האלה הן לא בסדר. והפעם זה כן הביא לפגיעה גופנית. נכון שהוא לא היה זה שפגע אבל הוא היה זה שגרם לכל זה.... צריך לטפל בהשתוללויות האלה. אי אפשר לחיות ככה. נכון שרוב הזמן הכל שקט וחביב ואנחנו הולכים לים ולמסעדות ולסרטים ומטיילים קצת אבל ככה אי אפשר לחיות...

עכשיו אנחנו כבר חודשיים אחרי כמעט לא רואים את הסוף. התחלתי פיזיותרפיה או יותר נכון ריפוי בעיסוק. אני יושבת במכון, שמה את היד במים חמים, עושה הברגות מרגישה כמו בגן ילדים. בא לי לבכות . ואני רק רציתי לנוח.... מנסה לצאת מהחור, מזג אוויר נאה, טו בשבט הגיע, השקדיה פורחת ושמש פז זורחת אבל עמוק עמוק העצב בעיניים.