כנראה הגענו לסוף הדרך
אחרי תקופה ארוכה שלא נפגשנו נפגשנו בים
שחינו, התלבשנו, ישבנו לשתות קפה, לא ידעתי מנין זה בא
לפתע הוא אמר: את לא אתי. את מדברת כללי. מי אמר עלי שאני לא מנצח? אם את לא אומרת מי אמר אל תגידי בכלל
מה הוא רוצה? שאלתי את עצמי. העניין הזה היה אחרי רומא. הרבה אנשים אמרו עליו שהוא לא מנצח הוא מנצח גרוע ושייתן למישהו אחר לנצח על המוזיקה שלו. אחרי רומא היה דיון ואמרו לו את זה בפנים. הרבה אנשים עזבו אז את המקהלה. בעיקר ממקהלת האם שלי. כל אחד וסיבותיו עמו. אני הייתי מבסוטית מהביקורת עליו. הוא התעסק עם הרוסיה ולגמרי לא הייתי בעדו
היתה אז אווירה קשה - אמרתי - ועכשיו זה משתפר
כן זה היה כואב ומעליב. הוועד החליט שהמקהלה תתפצל והפסנתרנית תלמד. אני לא אהבתי את זה ואמרתי זאת
אז מה עכשיו הוא נטפל אלי? מה הוא רוצה ממני?
כתבתי לו שההתנהגות שלו לא מקובלת עלי, הוא ענה שהוא מוטרף מהעובדה שאנשים לא מקצועיים מחווים עליו דעה
ומאז שקט. שוב השקט הנוראי הזה.
אז לא באתי לחזרה ולא הודעתי
בלילה הוא רשם לי לא תיקום ולא תיטור
עניתי לו סליחה זו מילה קטנה שמשפרת המון
לא הבנתי הוא ענה. את לא היית בחזרה ולא הודעת לי
עניתי שאני עדיין כועסת על ההתנפלות ההיא וחוץ מזה יש לי הכנות לניתוח ולא נורא אם פעם אני באה ולא מודיעה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@