הכל חדש ונוצץ

אבא של פעם. מדי פעם עולות בי תמונות כאלה. אבא שלי. כמו שהכרתי תמיד, כאשר היה איש חיוני. מה קרה לו? קשה לי לתפוס את מה שקרה לו. קשה לי לתפוס את המחלה האיומה הזאת סרטן, קשה לי לתפוס שהבנאדם הזה לא זוכר כלום. איזה זכרון נפלא היה לו, איך הוא פתר תשבצים, איך הוא שיחק סודוקו איך הוא זכר שמות, איך הוא זכר מספרים. מספרי זהות, מספרי טלפון, ופתאום הוא לא זוכר כלום. איזור 6 הוא אומר, איזור 6 נמחק לי במוח. מישהו יודע מה זה איזור 6?

אני נזכרת איך לא מזמן הוא עזר לי לסדר משהו. קצת לפני הניתוח. איך הלכנו ביחד במעלה ההר והוא אמר אני לא מה שהייתי פעם ההליכה שלי לא ככ בסדר. ואיך הוא הרים אותי מאיזו אשפה כי באמת איבדתי אז את הידים ואת הרגלים. אני זוכרת גם ימים לא ככ טובים איך הוא היה צועק ומתעצבן אין לי מושג על מה מה הוא רוצה ממני ומה עשיתי לו. כאילו היו לי 2 אבות. זה הנחמד מהילדות וזה כשהוא ראש 3 של סרברוס. מה באמת קרה לו? האם התאונה של סוסון השפיעה עליו? אולי היציאה שלו לפנסיה והמגע היומיומי עם אמא המסרסת או אולי קיננה בו מחלה אחרת שאת השם שלה אני לא יכולה לבטא אך היא קשורה בשינויים באישיות.

זה נראה כמו הספד. המת חי. הוא כבר לא חי . הרגו אותו בטרם עת. ואני זוכרת. איך הלכנו יחד לסבתא. שגם היה לה סרטן אבל נדמה לי היום שזה היה פחות אכזרי מאשר אצלו. לפחות היא לא איבדה את צלילות דעתה, לפחות היא היתה חיה עד שמתה, לא עברה באיזור הדמדומים.

אני נזכרת איך הוא נהג עד לא מזמן, איך היה בא לכאן עם האוטו, לא תמיד עולה אלי, איך היה הנהג של אמא איך הוא בא לטקס הסיום של החייל. אני רואה את דמותו, את פניו. מה נותר מזה היום?

היה איש אינטליגנטי אבא שלי. הוא ידע הכל. קצת מכל תחום אבל הכל מתורת היחסות עד מבנה התותח. הכל הוא ידע לחשב. הוא לא עשה בגרות. אבל הוא לקח לכיס הקטן דוקטורים. שום דבר לא נשאר מזה. והמוזיקה, מוזיקה קלאסית גם היתה התחום שלו. הוא הכיר את כל המושגים קרשצ'נדו דימינואנדו ותמיד הפתיע. מה הוא יודע היום? הוא לא עשה בגרות. שלחו אותו לעבוד בגלל מצוקה כלכלית אך גם בתחום בו הוא עסק הוא הצטיין. הוא היה איש צנוע נחבא אל הכלים. לפעמים יותר מדי נחבא.

אני זוכרת איך הוא נשא אותי על גבו כשנתפס לי הגב, וגם הגב שלו היה לא משהו, פעם הוא היה חודש בגבס, כל הגוף. לא, לא היו לו טענות לשום דבר ולאף אחד. אני נזכרת איך לקח אותי לבריכה של בת גלים, איך היה כיפי הבילוי איתו, איך היו שם 3 מקפצות ואני תהיתי איך קופצים מכזה גובה. עוד לא ידעתי לשחות לעומת אמא שתמיד היתה רוטנת כשלקחה אותי לים. איתה זה תמיד נגמר בריב וצעקות. איך היינו הולכים כולנו לים, איך הוא לא פחד מהגלים הגבוהים ואיך הוא התעלם מהצעקות של אמא. אוכל אוכל. איך הוא לימד אותי לשחות בטנטורה.

כן, הכל מתערבב לי , הדברים הטובים, הרעים, נראה לי שאיבדתי אותו כבר מזמן. הייתי ילדה שלו. ילדה של אבא, לא יודעת בדיוק מתי למה ואיך איבדתי אותו... איך אמא היתה צורחת והוא היה שותק, איך הוא היה חוזר מהעבודה ונרדם, איך הוא עזר לי להכין שיעורים ואיזה סבלנות היתה לו.הוא היה איש רגוע. הוא היה אבא טוב. כשהייתי ילדה הוא היה אבא טוב. אילו רק היה ממשיך להיות אבא טוב. הוא עזב אותי בימים הכי קשים. קוויתי שיחזור, תמיד קוויתי שיחזור עכשיו אני יודעת שהוא לא יחזור. אני עוד מקווה למרות הכל.

אני רואה אותו, את פניו, את כולו. קשה לי להאמין שהוא במצב כזה. קשה לי לראות אותו במצב כזה. קשה. הכל.

נושא הבתי אבות נרגע קצת. נכנעתי. שיהיה מה שיהיה. יש לי עוד דברים על הראש. אולי לא מתאים לי כך, בינתים אמא בבית, אבא בתשושי נפש, אמא נוסעת לשם כל יום ... נחכה בסבלנות למה שיתפתח ואכן אתמול אמא מתקשרת: אני לא נכנסת לדיור המוגן

למה? מה קרה?

הם רוצים ממני גם מע"מ. 2000 שקל. הם סוחטים אותי וסוחטים אותי, אני לא יודעת איפה זה יגמר.

אז אל תלכי. באמת זה יותר מדי כסף הכל. לא מתאים לך להוציא ככ הרבה כסף סתם. כל החיים שלך שמרת על הכסף.

הגענו למסקנה שהיא תברר בדבר עובדת זרה בשבילה שהרי זה מסוכן שתשאר כך לבד בבית בלי השגחה, הרי תמיד היה שם מישהו ועכשיו היא לגמרי לבד. או שהיא תסתדר עם ביטוח לאומי. כל זה ב2600 שח לחודש או בחינם. לעומת 740,000 שח + 2000 שח מעמ +ירידה שנתית של 22,000 שח + 20000 שח בחודש לדיור המוגן ולתשושי נפש. ואת אבא אפשר להחזיר הביתה אם יש בבית עובדת ואם מצבו הרפואי לא מאפשר נברר הוספיס. גם זה בחינם. למה לשלול מראש את מה שלא ראינו? 

הרגשתי מוזר. כלום אמא מתחילה סוף סוף להקשיב לי? יאללה מהר לתפוס את זה לפני שאחותי שוב תשטוף לה את המוח.

אבל עד שאני זזה. אני לא רגילה שמקשיבים לי. בכלל.

אופטימיות היא לא אחת מהתכונות הבולטות שלי. מה, 2000 שח זה מה שישבור אותה? אחותי הרי לא תתן שזה מה שיניא את אמא מלממש את תוכניתה.

ואכן הבוקר הזקנה שוב מתקשרת

איפה החייל?

כבר שבועיים לפחות היא מנג'זת לי עם זה

מה את רוצה מהחייל. הוא לא בבית הוא בצבא

אני רוצה שהוא יחזיר לי את האוטו. אני רוצה לנסוע.

טוב כשהוא יהיה בבית הוא יביא לך את האוטו. אבל את הרי לא נוהגת מה מפריע לך שהאוטו כאן? אחותי רוצה אותו? ומה העניין את נכנסת לדיור מוגן או לא?

אני לא יודעת מה אני עושה.

נו, ברור שאחותי כבר שטפה לה את המוח. שוב. גם עם האוטו

אבל אני עד שאני זזה.

בינתיים שום דבר לא קרה. הכל דיבורים. בהמתנה.

האם אני אמורה לחכות בשקט ולצפות איך אחותי מרוקנת את הקופה המשפחתית?

ולמה אחותי ככ מתעקשת לעשות את זה? מה יש לה?

ושאלת השאלות כמה כסף יש להורים שלי ומאיפה.?  אני כל פעם מופתעת מחדש.

ובאמת למה אף אחד לא מקשיב לי???

סוף סוף סיימתי לקרוא את 'בשבילה גיבורים עפים'. קראתי את הספר במשך כמעט שנה, או שאני מגזימה. היה קשה אבל סהכ סביר. 2 נקודות אני מעלה כאן לטובתי. הספר מתאר את חייהם של 5 נערים ממלחמת ששת הימים עד רצח רבין. כך שלהם לקח יותר זמן מאשר לי, אין פסול בכך שאלך לישון ואקרא רק עמוד אחד וזאת משום שסיפורי הנערים לא מסופרים ברצף אלא הסופר עובר מסיפור לסיפור ולי קשה להתחבר ולעשות סוויץ' לסיפור אחר. וכך במשך כמעט שנה גדלתי עם הנערים האלה קטעים קטעים.

הלוקיישן של הספר הזה מאוד קרוב ללבי. יותר נכון לחיי. עד כדי כך שכאשר באתי לבקר את הורי חיפשתי את הנערים האלה. בפגישה קצרה עם הסופר אמיר גוטפרוינד, הוא אמר שאכן הנערים האלה קיימים אך דמותיהם טושטשו לבלי הכר. אז מי זה יורם? ומי זה אריק? ומי זה בני? ומי זה גדעון? דווקא הכרתי  מישהו מבית עשיר שהתחרפן אחרי מלחמת לבנון הראשונה קרי שלום הגליל ומי היה ציון שנהרג במלחמה הזאת ומנחם שנהרג במלחמת יום כיפור.

חמשת הנערים האלה ילידי 1955 צעירים ממני בשנתיים וכל פעם שהסופר נכנס לתאר את חייהם בתקופה מסוימת שאלתי את עצמי מה אני עשיתי באותה תקופה איפה אני הייתי.

הנחה נוספת שאני נותנת לעצמי הוא בכלל עניין קריאת ספרים. אני לא קוראת ספרים ולא אוהבת ספרים אבל עכשיו כשהילדים גדלו וכולם כותבים על ספרים הגיע הזמן שאחזור לזה. פעם קראתי ספרים אבל נעזוב.

הרומאן שלי עם הספר הזה מתחיל בכלל בסרט. כולם כבר יודעים שהסרט הנפלא 'פעם הייתי' מבוסס על הספר הזה.

לסרט הלכתי שוב בגלל הלוקיישן. בואו נראה איך אבי נשר הופך את חיפה של היום לחיפה של 1967. הרי אני הייתי שם. אז כן, אבי נשר מיקם את קולנוע כרמל גנים בעיר התחתית ולא במקום שהיה באמת. עכשיו נמצא שם הסיטימול. אבל חוץ מפרט זניח זה הסרט היה חוויה נפלאה. הדמות של קלרה אפשטיין, ניצולת השואה המצודדת שמתה ערירית ומגולמת ע"י מאיה דגן גרמה לי להעריץ את השחקנית. את הסרט ראיתי ביס פלאנט VIP של לב המפרץ וזו חוויה בפני עצמה. אתה נכנס למיתחם VIP יושב על כורסה מרווחת ממתין לסרט עם קפה וכיבוד קל כמו עוגות חטיפים פשטידות ועוד משקאות והכל במחיר של הכרטיס. נכנס לסרט עם הקפה יושב על כורסה מרווחת באולם הקולנוע ורק צריך חוויה קולנועית גדולה מהחיים כדי להשלים את הסיפור וכך אפשר להגדיר את הסרט 'פעם הייתי'

אז קניתי את הספר והתחלתי לקרוא. לא מצאתי שם את קלרה אפשטיין. היא בכלל לא בספר וכל הסיפור על השדכן שמוריש לגיבור הסרט הוא פרט שולי. הקטע שהגיבור שלנו עוקב אחרי נערה דתיה מלמטה בעיר עד הכרמל הוא שורה בספר. אבי נשר לקח את הספר הזה למקום שלו. גם מבחינת התוכן, גם מבחינת המקום שכן הסופר לא אוהב את העיר התחתית ולא מסתובב שם. הסופר מסתובב הכי הרבה בנווה שאנן בכרמל אפילו לתלאביב הוא מגיע, מנסה שם את מזלו וחוזר הביתה. יותר נכון גיבור הסיפור. גם קולנוע כרמל גנים ושבעת הגמדים לא מוזכרים בספר. באמת תהיתי איך מגיע הסרט לביב השופכין הזה. מאיר הספרן הוא הומוסקסואל שמת מאיידס ולא מי שמתאהב בקלרה.

לאן אני הייתי לוקחת את הספר הזה אילו ניתן לי, אולי לתקופה של אחרי צבא. איך כל אחד הולך לדרכו אחרי צבא. חלק נשארים אותם אנשים, חלק משתנים לבלי הכר. יורם היה מאכר ונשאר מאכר, בני הפך להיות לוחם חברתי בכל הנוגע לקיפוח עדתי וזאת למרות שהוא גדל ללא קיפוח, גדעון התחרפן, ציון נהרג, ואריק הוא המספר כצופה מהצד. הוא עצמו דמות שלא מתפתחת. אמנם הוא מתחיל כילד בן 10 וגומר כאדם בן 38 אבל החיים כאילו עוברים לידו. הוא לומד, עושה צבא, מנסה ללמוד משהו ולא מצליח, מנסה ללמוד משהו אחר ולא מצליח, בסוף פותח פאב, הוא לא מתחתן, הוא עובר מנערה לנערה אך מאוהב באחותו של בני - מיכל והאהבה הזאת לא מתממשת. הוא גם לא מחצין את האהבה הזאת. עד גיל 38 הוא נשאר רווק בעוד שלכל חבריו יש כבר ילדים . לקראת סופו של הספר הוא יוצא להציל את מיכל מתוך כת בארהב. כאן מסתיים הספר כשההפגנה בככר מלכי ישראל משמשת כרקע. לא ברור מה קרה לו ולמיכל. הכל יודעים איך הסתיימה ההפגנה.

גם אם הספר קצת קשה, חיי שזורים בו כאילו אני עוד דמות מהספר שלא כתבו עליה. גמני גדלתי באותה שכונה. גם לי היו חברים גם אותנו לקחו החיים כא למקום אחר. אני לפעמים תוהה איך יצאו מהשכונה שלי שמאלנים קיצונים או פעילי ימין, שהרי כולנו הלכנו לאותו בצפר היו לנו אותם מורים וקיבלנו את אותו חינוך. יש הרבה מפורסמים מהשכונה שלי. ויש רבים שנעלמו בתהום הנשיה. ובעצם הבלוג הזה יכול להיות הספר שלי. חושבים שאצליח למכור משהו?