חודש וקצת. אני עדיין תוהה איך העולם השתנה. יש דברים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהם. והרי העולם לא השתנה. אני השתניתי.
אז ראשית כל בעלי היקר. מרגע שהיה כאן הוא ממש נרתם לעזרה. אני זוכרת את היום ההוא לפני שנסע. עוד לבשנו בגדי קיץ. הוא לקח אותנו לים ואכלנו במסעדה. בחבית. ואחכ הוא הלך לקנות מצרכים עם סוסון כמו מים ואומגה 3. אחכ נסע, אבל הוא מתקשר כל הזמן ומתעניין. הוא עשה לי ולסוסון מינוי לבריכה.
במקהלה ממשיכים ללחוץ עלי שאבוא. אין לי חשק בכלל אבל אני באה. מישהו מביא אותי לשם. אחרת אני לא באה. שם עולם כמנהגו נוהג, מתכוננים להופעה של החג של החגים ולשאר פעילויות. בכל זאת הם יותר זקנים ממני. אני מזייפת חופשי. בכלל לא מסוגלת להגיע לגבהים שהגעתי. זה לא מפריע לאף אחד.
סוסון עצמו גם עוזר לי. לפחות איפה שהוא יכול. גם הוא דוחף אותי לעשות דברים. מוזר כל העניין הזה. עד עכשיו אני הייתי מטפלת בו.
כל היתר אותו הדבר או יותר גרוע. ראשית אני לא נוהגת, זה הורג אותי. לא יודעת מתי אנהג ואם בכלל. אני צריכה ללמוד לחיות עם תחבורה ציבורית. יש כאלה שעושים את זה כל הזמן ונשארים בחיים. יש אפילו כאלה שהיה להם אוטו. נראה לי שמכל הדברים זה הדבר הכי גרוע שקרה לי. אולי גם החורף. האוטו שלי עומד כאן כאבן שאין לה הופכין. מחכה לגאולה.
אחותי, לא זה לא משתנה. היא עדיין מנסה להדיר את רגלי מאמא בכל דרך אפשרית. המשטרה אמנם הפסיקה את החקירה בנוגע לפגיעה באוטו שלה אך זה מחסר הוכחות, לא מחוסר אשמה וזה מרגיז. אתמול סוף סוף אמא מצאה אותי. ספרתי לה את קורות חיי. היא לא התפלאה. גם הרופא לא. שניהם ידעו שאירוע מוחי אצלי זה רק שאלה של זמן. נראה עכשיו איך אחותי תגיב. אין לי שום מושג.
החבר הזה, ע׳ התקשר לספר לי שסוף סוף אחרי כלכך הרבה שנים הוא זכה במשפט. זכה בדירה, בחנות ובחצי מיליון $. לא יודעת מה לומר על זה חוץ משאני משתתפת בצערו.
על הפיזיותרפיה, הרופא, הביטוח הלאומי, העובדת הסוציאלית, העוזרת, אוסטרליה נראה לי שעוד לא הגיע הזמן לדבר. גם לא על האוטו של אמא.
טוב, נסיתי לעשות שלום עם העולם....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@