עברתי בין הבתים החרוכים והשכונות הפגועות. לא מתוך סקרנות אלא שזה היה על ציר הנסיעה שלי. התבוננתי במה שנשאר. לא היה רצף. ראיתי את גבעת האורנים. השכונה טבלה בירק ונחבאה אל הכלים. עכשיו היא עמדה חשופה. זה המקום הכי ירוק בחיפה. תמיד הייתי עוברת ואומרת כמה היא יפה. אפילו הבניה שם לא הזיקה. אני זוכרת את המקום לפני שניבנו שם בתים.. היו שריפות באיזור אבל איכשהו לשם זה לא הגיע. עד עכשיו. המשכתי הלאה. היה קטע שלא ניזוק ולפתע שוב רוממה והרכס ממול. זהו. הגעתי למחוז חפצי. זה היה מספיק.
3 אנשים או 3 משפחות שפונו אני מכירה מקרוב. בתיהם לא ניזוקו אך בתי שכניהם כן. הכל עניין של מזל. אחת מהן גרה באותו זלמן שזר. לבי לבי על אותם אנשים שבתיהם ניזוקו. איך, איך מתחילים מחדש? מהמסד עד הטפחות. יש אנשים שיקומו מן ההרס. יש אנשים שלא. תלוי מה מצבם הנפשי, הכלכלי.
גם אני נהרסו חיי כמה פעמים. התאונה של הבן שממנה לא קמנו, עד התאונה עם האצבע והאירוע המוחי הזה. האם אני יכולה להשתקם? נראה שמה שלא יהיה תשארנה צלקות. אני לא שואפת להגיע למצב הקודם. אני צריכה לתפקד במצב חדש כי למצב הקודם לעולם לא נגיע. חלק מהחיים לעולם לא יחזור. גם אצל האנשים שביתם נשרף חלק מהחיים לעולם לא יחזור. מזכרות, זכרונות, אלבומי תמונות...
אתמול נפלתי. פספסתי איזו מדרגה. לא ראיתי אותה. הראיה שלי לא משהו. הכל לא משהו. כך מתחילים החיים אחרי המוות העונתי. חיפה עירי עלתה באש ואני נפלתי. השג נכבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@