הכל חדש ונוצץ

ממני וגם מדאפי שהמחשב שלה שבק.

ברכות לשי מהישרדות בעל מסעדת בשרלה שביקרתי בה לא מזמן

מאחלת לכולם שנה טובה

ושיהיה לי אבא גם בשנה הבאה.

תהנו מהסרטון

כן הגיעה שעת סיכומים, סיכום שנה סיכום עשור

אתחיל עם העשור.

שנת 2000 תחילת המילניום. כולם מדברים על הבאג ההוא. האם זה היה הנסיון הראשון של התקשורת להפחיד אותנו? אני נסעתי ללונדון. וכבר סיפרתי על זה כאן. הסכסוך המשפחתי שלי היה אז בחיתולים. לא חשבתי שהוא ימשך ככ הרבה זמן ועדיין לא רואים את הסוף. כן, כבר יותר מ-10 שנים אני עסוקה עם הסכסוך הזה וללא ספק זה העשור של הסכסוך, אבל אני אתן כאן ציוני דרך עיקריים. לאו דווקא קשורים בסכסוך

שנת 2000

שנת 2000 כאמור מתחילה בלונדון. 

הגענו ללונדון מאוחר בלילה ותפסנו מונית עם נהג ישראלי שהביא אותנו למלון. במונית השארנו צעיף וכובע של redskins . למחרת פניתי לאיש היודע הכל במלון, קניתי אצלו כרטיסים של ביג בס וכך התחלנו את סיורנו. המקום הראשון אליו הלכנו הוא מאדאם טוסו. התור לשם היה אימתני אך כיוון שאנחנו באנו דרך ביג בס נכנסנו ללא תור

בקטע האחרון של המוזיאון יש דמויות ממרתפי הענויים של לונדון. בסופו של המוזיאון יש חנות מזכרות. לא הכי שגרתית. בהחלט שווה ביקור.

למחרת המשכנו את הסיור בביג בס. יצאתי עם סוסון לשייט ולסיור בעיר. הקופון נשאר בחדר. אני לא יודעת למה. הוא העדיף לצפות בטלוויזיה. היו שם סדרות לילדים שחבלז

תפס אותנו מזג אויר לא הכי לונדוני. בהמשך השמים התבהרו עוד יותר והשמש ממש סינוורה

אבל למחרת הכל השתנה

החלפת המשמר היתה צנועה למדי. לא ידעתי שבלונדון פוחדים מגשם.

בוקר המילניום קמנו התלבשנו לא זוכרת כבר מה עשינו. עקבנו בטלוויזיה איך המילניום החדש מתחיל מניו זילנד עד ישראל. מופע הזיקוקים של סידני, הגונג היפאני, יותר אני לא זוכרת. מה שכן היו המון דיווחים מערים שונות ברחבי בריטניה וזה ממש לא עניין אותי. כבר הצטערתי שאני לא בארץ. כשהמילניום הגיע לישראל הראו את עזריאלי. אחכ הצטיידנו בשכפצים ומטריות ושמנו פעמינו לכיוון התמז. שם נערך מופע הזיקוקים הבריטי. לא יצאו לי תמונות יפות מהזיקוקים וזכור לי שדי התאכזבנו מהאירוע. היה צפוף בצורה לא רגילה עד כדי סכנת נפשות. אני בחיים לא הייתי בצפיפות כזאת. פחדתי גם לאבד את הילדים. חיכיתי שהביג בן יצלצל לכבוד המילניום . יכול להיות שהוא צלצל אבל אני לא שמעתי ולא ראיתי. למלון חזרנו ברגל. פשוט אי אפשר היה להכנס לטיוב מחמת הצפיפות.

בבוקר גיליתי שהפאוץ' שלי עם הכסף נעלם. אני רוצה לומר שכל הזמן כייסו אותי בלונדון. הלכתי למקדונלדס וכשרציתי לשלם גיליתי שהארנק איננו. אין כסף ואין כרטיס אשראי. מזל שפיזרתי את הכסף והודעתי לויזה לבטל את הכרטיס. אבל הקטע עם הפאוץ' הטריף אותי. הוא היה צמוד אלי לגוף ורק בחדר הורדתי אותו. אז איך לכל הרוחות הוא נעלם? בדקתי וגיליתי את התעלומה. החדר בכלל לא היה נעול. המנעול היה מקולקל ובזמן שישנתי מישהו חדר לחדר לקח את הכסף וגם ספר הדרכה בעברית. בעברית.

רוחנו לא נפלה בעקבות זה. הודעתי במלון שפרצו לי לחדר. הם לא עשו כלום אבל כיוון שכרטיס האשראי נגנב ומסרתי להם את מספרו לא חוייבתי על כל מה ששילמתי במלון כולל ביג בס הצגות וארוחות. המשכנו בסיורינו. נכנסנו  לתוך מרי פופינס

מצטערת שהתמונה ארוכה. נסיתי למתוח אותה. לא הצלחתי.

צפינו במצעד המילניום

ביקרנו בכיפת המילניום

היה שם מופע מרהיב ותערוכה נוסח אפקוט סנטר. היה שווה אני לא יודעת למה זה לא הלך.

ו...

חזרנו הביתה.

לחזור תמיד זה באסה. זכור לי בין השאר שחטפתי שפעת והאוטו לא הניע. הזעקתי את אבא עם הכבלים. אני זוכרת אותו כזה איש זקן בחורף. כבר אז חרדתי לגורלו. לא יודעת למה. בסוף השנה ההיא גנבו לי את האוטו הזה.

לאחר כמה חודשים קבלתי דיווח מויזה. היה לי שם חיוב בכרטיס שנגנב. נחשו מאיפה?....

ממסעדה ברח' נורדאו חיפה.

לא יאמן.

קראו לו ע' הוא היה בן אח של דודי, בתחילת החודש הוא נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה הארורה ההיא. בן 56 הוא היה במותו. הוא לא הניח אחריו ילדים, אין לי למעשה מושג מה הוא הניח אחריו. אני מניחה שאשה והרבה כסף.

הוא נולד בארץ וחי בגרמניה. למעשה שנים רבות לא ידעתי על קיומו. לראשונה נודע לי עליו בביקורי הראשון בגרמניה אי שם בשנות ה-80. ניסו לשדך לו אז את אחותי. לא יצא מזה שום דבר. הוא היה אז סטודנט, הם יצאו קצת, אני נשארתי בבית הדודים, סתאאם.

לפני שנתיים הוא בא לבקר כאן עם אחיו ומשפחתו. זה לא היה הביקור הראשון שלו כאן ואני חושבת גם לא האחרון. הוא היה אז כבר חולה. המחלה נתגלתה בו באקראי עקב טיפול שיניים אני חושבת. מידי פעם סיפרו לי עליו ועל מחלתו.. המצב לא נשמע מעודד ותהיתי איך הוא מחזיק מעמד. הוא לא התנהג כחולה. הוא היה מרצה באוניברסיטת בון והיה יוצא להרצאות כנסים והשתלמויות וגם כשהוא ביקר כאן הוא לא היה נראה חולה. הוא בא לפגוש אותי בבית קפה, הוא התאכסן אז בנתניה עם אחיו ומשפחתו. אחיו לא רצה לפגוש אותי. הוא נסע לבד בכבישי הארץ עם השמש הקופחת. כן, זה היה בקיץ.

הייתי אז עם הילדים בפגישה, דברנו אנגלית. הוא סיפר על מסלול טיולו בארץ מעין מסע שורשים. הוא חיפש מקום שקוראים לו עין גנים שאינו קיים יותר. שם הוא נולד. היום המקום נקרא קרית בנימין או קרית אתא. או שאין לו שם בכלל כיוון שהמקום נמצא מזרחית לאיזור התעשיה של מפרץ חיפה וסביר שפונה בגלל הזיהום. הוא גם נסע לרחובות גם שם הוא גר וסיפר שאמו העדיפה לחיות בגרמניה כדי שבניה לא ילכו לצבא.

אני כמובן סיפרתי לו על הבעיות שלי עם המשפחה ונראה שהוא היחידי שהבין או גילה אמפטיה.

ועכשיו הוא מת. היתה לו אשה, אני לא יודעת ממתי , אני רק יודעת שבני המשפחה האחרים לא אהבו אותה. טענו שהיא התחתנה איתו בגלל כספו. בלוויה לא השתתף איש מבני המשפחה. לא אנחנו ולא מי שנמצא בגרמניה. לפני מותו אמרו לי שהוא מתאושש. שהטיפולים עוזרים והמחלה נסוגה. הוא מת מדלקת ריאות

***

עוד שכנה שלי לשעבר מתה. גם חלק נכבד מעברי. היא היתה גרה דלת מול דלת בבית הורי אבל בשנים האחרונות היא שהתה בבית אבות בעיר אחרת. הבן שלה היום הוא VIP סיפר שלא היה לה כלום. סתם מתה. בגיל 86. יותר טוב למות ככה. ההיסטוריה שלי איתה ועם בני משפחתה ידעה עליות ומורדות. היו לה 2 בנים. בהתחלה היינו חברים אך אח"כ בנה הצעיר שלמד איתי בכיתה מצא לו תחביב לארוב לי ולתת לי מכות. פעם אחת הוא התנפל עלי עם חברו, שניהם שכבו מעלי וכמעט חנקו אותי. חזרתי הביתה המומה אך ספגתי צעקות מההורים: למה את לא קוראת לעזרה, הנה אחותך כשמרביצים לה ישר צורחת. והזכירו איך היא פעם ברחה מכלב בצרחות שכל השכונה שמעה. רק שכהוא הרביץ לאחותי פרצה מריבה גדולה בין ההורים ושנים לא דיברנו.

אחכ גדלנו כולנו והשלמנו. היא היתה אומרת עלי שאני נראית רע ואיך זה שלאמי לא איכפת. אבל אמא לא הבינה אותה. היא חשבה שאני רזה מידי, אבל אני חושבת שהשכנה התכוונה למשהו אחר. אחכ כולנו התפזרנו. אני אחותי ו-2 בניה, כא פנה לדרכו... היא היתה משוגעת על החייזרון שלי

***

מפחיד אותי שכולם מתים בזמן האחרון