ראשית אני תוהה למה באמת לא מספיק גבס כמו פעם. למה צריך לדחוף מסמרים לידיים. אני שומעת ouch ? או שזה רק נדמה לי. באמת ראו את היד שלי כמה רופאים. אחד אמר שצריך ניתוח, אחד אמר שיעשה את הניתוח, אחד אמר שלא צריך ניתוח ואם הייתי מקשיבה לו הייתי היום בלי גבס ובלי ברזלים, ואחת ביצעה את הניתוח לא לפני שהרופא שאמר שלא צריך ניתוח אמר שהוא סומך עליה במאה אחוז.
הכל קשה יותר ככה.
קשה לי להכין קפה בבוקר. אני צריכה בשביל זה טכניקה מיוחדת.
אני לא יכולה לנהוג. אני צריכה שינהגו בשבילי
קשה לי להתלבש. אני לא יכולה ללבוש כל דבר. רק בגד עם שרוול רחב ומכנסיים עם גומי. אני לא יכולה לרכוס כפתורים. בקיץ זה היה יותר קל.
אני צריכה לטפל בכל מיני עניינים וזה קשה לי.
אני צריכה למשל לתקן פנצר בגלגלים באוטו של אמא שלי. לא יכולה לעשות את זה. זה נסחב כבר הרבה זמן
אני צריכה לקנות משהו, אני כמובן צריכה להתלבש ולמצוא מישהו שיסיע אותי או שכבר עדיף לי לשלוח מישהו לבצע את זה וזה כבר תלוי ברצונו הטוב או יותר נכון אי רצונו.
אני צריכה ללכת לבנק, אותו הדבר רק בלי לסחוב.
אני צריכה לסדר משהו עם הפלאפון, אין לי כרגע מכשיר סלולארי והיום אי אפשר בלי זה. גם זה מתעכב.
אני לא יכולה לחפוף ראש. אני צריכה ללכת למספרה בשביל זה.
אני לא יכולה לסדר את הבית. צריך מישהו שיעשה לי את זה
אני לא יכולה להכין אוכל. צריך מישהו שיעשה לי את זה
כואב עם הברזלים ביד. כל הזמן. ככה זה. אמרו הרופאים. ושוב אני תוהה על הטכניקה הזאת. למה להכאיב?
אפילו לחפש מסמכים אני לא יכולה. זה כואב.
מתי רק מוציאים לי את זה לכל הרוחות? כל רופא אומר משהו אחר. היא אומרת ששה שבועות ממהניתוח, הוא אומר השבוע רק שאין לי שום מסמך או זימון.
לעשות טלפונים אני יכולה.
כל דבר אני צריכה לבקש. רוב הזמן אני מקבלת לא. קח אותי לבנק. לא אני צריך ללכת. ובכלל אני שונאת לבקש. מרגיז אותי שאומרים לי לא. קשה עם הילדים האלה שדואגים בעיקר לעצמם ולא מתחשבים יותר מדי. ואני צריכה לדאוג להם בסופו של דבר.
ניסיתם פעם לקלף ביצה קשה ביד אחת?
לראות טלוויזיה אני יכולה
גם מחשב
עם כל זאת הספקתי להופיע בכנסיה עם כל ההכנות יש לנו כבר קליפים
לערוך לאבא שלי אזכרה עם כל הכרוך
לעבור קורס נהיגה נכונה שהרי אני נהגת שודים בימים טובים
כל זה רק בחודש האחרון. עם היד
וגם הרגל לא בסדר. חטפתי מכה באצבע ואני מעדיפה לא להתעסק עם זה. גם אם יש לי שם שבר
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה עכשיו יותר מתמיד
הילדים יצאו לבלות. אני נשארת בבית. מילא, התחנות הזרות חוגגות. אצלנו יושבים בחושך. ארץ נהדרת, אילנה דיין. אני מעדיפה חגיגות. חבל שלא אירגנתי משהו.
כולנו זה קומץ אנשים אמא, אני והילדים, אחותי בנה הבכור ובתה, בן דוד אחד של אבא והרבי.
אף אחד אחר לא הגיע. לא חברים שלי לא חברים של אחותי לא בני משפחה ואפילו הבן האמצעי של אחותי. חכינו למשפחה מהמרכז שהבטיחו להגיע, אף אחד לא הגיע. הם טעו בתאריך או משהו מה שאומר שאולי יש אזכרה אחרת בלעדי אבל זה לא איכפת לי.
אחותי ואני לא החלפנו מילה. אפילו לא הסתכלתי עליה. וזה חידוש. כי עד היום למרות הכל תמיד שידרנו עסקים כרגיל. מדברות, אפילו צוחקות יחד. צביעות בלתי מוסברת. ורק בבית הגחלים רוחשות. אהבתי יותר ככה כמו עכשיו. לא לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. לשים את הקלפים על השולחן. אפילו היו מעירים לי על הצביעות הזאת. אז זהו. זה נגמר. אפילו כמעט דרסנו אותה בדרך. ראינו אישה חוצה כביש בצורה מסוכנת. לא זיהינו אותה. רק אחרי שהיא נעצרה ראיתי שזאת היא. הבנים החליפו חוויות מהשירות הצבאי המשותף. כזכור הם שירתו באותה יחידה.
אני הזמנתי את הרבי תכול העינים שעשה את הלוויה. הוא היה משוחרר יותר ודפק בדיחות שחבל על הזמן. לפני האזכרה הוא עוד היה קצת רשמי יותר. סיפר קצת על עצמו. הוא יליד ארהב, הוא עורך הלוויות ואזכרות בחצי מישרה, בחצי השני הוא שוטר שתפקידו העיקרי לתפוס שוטרים שעוברים על החוק, כל רושמי הדוחות למיניהם שפעמים רושמים דוחות לאנשים שלא עברו כל עבירה ועוד מיני מרעין בישין. מי אמר שחרדים לא עובדים? הוא נתן את כובע השוטר שלו לבן שלי שבא בלי כיפה. חבל שלא צילמתי את זה.
אחרי התפילות נפרץ מעיין הבדיחות. את רובן הוא סיפר ביידיש וזה היה נשמע מצחיק גם למי שלא הבין. הוא גם תרגם לפי הצורך. גם אם הוא לא סיפר בדיחה זה היה מצחיק.
למשל שואלים אותו אתה עושה רק לוויות ואזכרות
כן
ולמה אתה לא עושה חתונות
אני מעדיף לקבור אותם אחד אחד.
הייתי על סף בכי לפני האזכרה. הרבי הוציא לי כל חשק לבכות.
ואמא אומרת. הרגשתי שאבא יצא מהקבר והיה איתנו. הוא נכנס ברבי הזה. כן, גם אבא היה שטותניק לא קטן בימיו הטובים. אפילו בבית אבות כשהוא נחשב תשוש נפש הוא היה מתלוצץ עם העובדים...
- אמא אמרה שעושים אזכרה לאבא ביום שישי ב 28 לחודש בדיוק בטו טבת ואת לא רוצה לבוא כי אחותך תהיה שם
- זה מה שהיא אמרה לך? אני בכלל לא יודעת על אזכרה ב 28 לחודש. אני הזמנתי רבי ל-27 כי כולם אמרו שלא טוב יום שישי כולל הרבי. אז הם מתכננים אזכרה בלעדי ומעלילים עלי עלילות? אני אברר את זה
התקשרתי לאמא רותחת מזעם. מתי האזכרה של אבא?
כמו שקבענו ביום חמישי ב - 3 אחהצ
אז למה הדודה אומרת שיש אזכרה ביום שישי?
הדודה סתם מסכסכת....
ואני חושבת שהדודה לא סתם מסכסכת. אבל נראה. אני הזמנתי אנשים, אמא אומרת שהיא הזמינה אנשים. נראה....
לכל הסיפור הזה קדם ויכוח על נושא הקומבינה המשפחתית האחרונה. מובן שאני לא מרפה מן הנושא. למה? למה? אני שואלת. למה את כל הזמן עושה קומבינות עם אחותי ומצפה שזה יעבור בשלום. הרי 10 שנים אנחנו מסוכסכים בגלל שקנית לה דירה. למה עשית את זה שוב? תראי איך אנחנו נראים. זה היה ככל חשוב לך?
היא מנסה למרוח אותי הזקנה. אני לא קניתי לה הדירה היא בשבילי אני עוד חיה אחרי שאני אמות הדירה תהיה שלה
למה שהדירה תהיה שלה? את משלמת עליה. למה שהדירה לא תהיה שלך? אם את גרה בה ומשלמת עליה זה שלך ואחרי שתמותי זה יתחלק בינינו
את מנסה לבלבל אותי אומרת הזקנה. אני עוד חיה ועוד צלולה. רופא בדק אותי ואני צלולה לגכמרי
את מנסה לבלבל אותי אני עונה לה. אני עוד חיה וכבר 10 שנים את מתנהגת כאילו מעולם לא נולדתי. למה שהדירה הזאת תהיה שלה אם את גרה בה ומשלמת עליה? למה את מקבלת שכר דירה ונותנת לה את הכל? דאגתן לעצמכן איפה אני בכל הסיפור הזה? איפה אני בכלל שלא באים לבקר אותי בבית ובבית חולים.
כרגיל כשהיא מסתבכת היא טורקת את הטלפון
וכך אנחנו הולכים לאזכרה של אבא או לא. חבל. חבל שזה ככה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
