א. שומאכער
התאונה של שומאכער מחזירה אותי לתאונה של הבן שלי. ואני רואה שבעצם לא כתבתי כמעט כלום עליה. היא מחזירה אותי ללילה הראשון שלנו בטיפול נמרץ. סוסון אך הגיע לשם, מצאתי אותו מחובר לכל מיני מכשירים. ביום הראשון הוא זז כל הזמן. הרופאים היו אופטימיים. אמרו שהוא יצא מזה. לא נראה שהתנועה שלו נפגעה. הוא הזיז את כל האיברים. באיזה שלב הוא קם ושאל: אמא מתי נלך. עניתי לו שהוא נפל מהחלון ב JCC והוא צריך לנוח. בקרוב נלך. באיזה שלב ניתקו אותו ממכשיר ההנשמה. הוא נשם בעצמו וחיברו לו משקפיים. אמרו שמצבו טוב והוא גם לא זקוק להשגחה מתמדת כך שהאחות שהיתה מופקדת עליו קיבלה עוד מישהו. לא אהבתי את זה. ראיתי שהוא קם ונופל ועלול לקבל מכה מהמיטה. הלכתי לישון במסדרון.
מחשבות רעות אפפוני. הייתי בהריון. חשבתי שסבתא שלי מתה בזמן שהייתי בהריון עם סוסון ועכשיו אני שוב בהריון ומישהו צריך למות. סוסון!!! סוסון ימות. אמרתי לעצמי וקמתי בבהלה לראות מה קורה איתו. כל הצוות הרפואי היה סביבו. מה קרה? תצרוכת החמצן שלו ירדה והוא שוב חובר למכשיר הנשמה. הוא גם איבד את רפלקס השיעול ועלול היה להחנק מהלחה. אוי לי ואבוי לי. למה עזבו אותו בלילה. זה כבר לא משנה. עכשיו זה המצב.... כמו שומאכער שבהתחלה היה בסדר יחסית ועכשיו מצבו קריטי. גם סוסון היה במצב קריטי. המוח שלו התנפח כתוצאה מהמכה והלחץ בגולגולת עלה. עכשיו לא היה ברור אם יצליחו לייצב אותו, להוריד את הלחץ מהמוח או שזה יגמר בצורה טראגית. הסוף ידוע. סוסון היום כאן איתנו... במחשבה על איך הוא היה הרי זה נס. מאחלת כך גם לשומאכער.
ב. לבד בחושך.
כל ראש שנה כמעט אני לבד בחושך והעולם חוגג. השנה נסיתי לשנות את רוע הגזירה ולהצטרף אל בני שבאוסטרליה. כבר חשבתי על קריסמס בקיץ, על הזיקוקים של סידני, אבל זה לא יצא אל הפועל. לא הוצאתי ויזה בזמן. עדיין לא הוצאתי ויזה. אני מתחילה להווכח שאני טכנטפובית מצויה. הגשתי בקשה לויזה אוןליין. אני צריכה לצרף מסמך ואין לי מושג איך עושים את זה. כאשר קבלתי את ההודעה מהשגרירות עדיין יכולתי להזמין כרטיס טיסה כדי להגיע לסידני. הזיקוקים יפרחו שם היום בשעה 15:00 לפי שעונינו ואני שוב אראה אותם בטלוויזיה או ביוטויב. חבל.
זה כמובן משנה לי את כל התוכניות שלי. ואני לא אוהבת ככה. חשבתי לנסוע לאוסטרליה, לעשות אחכ ניתוח באצבע, לעשות השתלת שיניים, עכשיו אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי. לא יודעת אם אני עושה ניתוח, לא יודעת מי יעשה לי את הניתוח, דר ד' או דר כ'. לא יודעת מי כדאי ואם בכלל. לא יודעת כלום.
ג. סיכום שנתי
טוב אז השנה כולה עמדה בסימן האצבע שלי. לא משהו אחר. החל מהוצאת הסיכות, הגבס, היד הנפוחה, הכאבים המטורפים ועדה רפואית, הטיפולים. תחילה ריפוי בעיסוק והתלונות של המטפלת שאני לא עושה מספיק. זה מעצבן אותי שמתייחסים אלי כך. נכון שאין תוצאות אבל מה היא יודעת מה אני עושה בבית? בשלב מסוים היא התייאשה והוסיפה לי פיזיותרפיה. שם פגשתי אישיות שונה לחלוטין. מצחיקה, שנונה, מדברת על כל דבר, יודעת כל דבר על כל דבר. ממש חוויה. גם היא לא הצליחה ליישר לי את האצבע או לקפל אותה. לפחות היא גרמה לי לצחוק או לפחות לחייך. גם זה חשוב. אבל זה נגמר. אין לי עם מי לצחוק, אין לי עם מי לדבר. אני מדברת לקירות וכותבת לקירות. לא נורא. לפחות אני לא עושה חשבון על מה שאני כותבת. אהבתם? יופי. לא אהבתם גם כן יופי. למי איכפת. הנושא המשפחתי שלי קיבל מעמד משני. זה לא נראה פה ככה אבל לא חשוב. עכשיו זה רק זכרונות. אני לא מדברת עם אף אחד ואני לא יודעת כלום. זה טוב. אני עושה קצת חשבונות על הנושא הזה, מגיעה למסקנה שהם נבלות ולא טעיתי בכך, זה הכל.
הבן שלי היה עוד בצבא, השתחרר, מצא עבודה, התפטר, נסע לאוסטרליה וגם שם אני לא יודעת כמה הוא ישאר. לא מרוצה ממנו. לא מחוסר ההתמדה שלו ולא מההתנהלות הכללית. גם מסוסון אני לא מרוצה. אבל אם אחזור לתחילת הפוסט אגיד תודה שזה ככה. סהכ הוא מתפקד, מעצבן אותי, מתחצף , ממרר לי את החיים, אבל זה יותר טוב ממה שזה היה עלול להיות.
ד. פוליטיקה
לא הרבה עסקתי כאן בפוליטיקה. את הרוב אני עושה בפייסבוק. שם מצאתי קבוצה ענקית שמסכימה עם דעותי. בכלל יותר נחמד לי היום בפייסבוק. אני כל יום כמעט מוציאה סטטוס פוליטי או אקטואלי בתחום אחר ומקבלת הרבה לייקים ותגובות. אז מה בכלל אני עושה כאן? שאלה טובה. יש דברים שאני רושמת רק כאן. כללית השנה מתחילה עם הבחירות . פתאום נתניהו נעשה ימני, ואחכ הוא מתדרדר שמאלה כמו שאר הפוליטיקאים הימנים. החל מבגין שויתר במחי יד על סיני דרך כל השאר, שמאלמארט, אריק שרון עם ההתנתקות, ציפי ליבני. מה קורה להם? הרי אדם לא משתנה. איך זה שכל הפוליטיקאים מהימין נעשים שמאלנים? מקבלים איזה שבב במוח? זה נורא מתסכל. היום אנחנו במצב בכי רע. הרוצחים שוחררו הפיגועם עלו, כל יום יש איזו תקרית , או בצפון, או בדרום, או במרכז, עכשיו כבר הבקעה בסכנה, אף פעם לא דיברו על הבקעה, והאמריקאים האלה עם גון קרי הזוועתי הזה עושה מאיתנו קרקס. משחררים מחבלים מפסיקים לבנות , נכון שיצא מכרז אבל לא יבנו כלום, מדברים על פינוי הבקעה, פולארד עדיין בכלא ואבו מאזן מכריז שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית אז איזה מן הסכמים אלה ומה אנחנו מקבלים. איך זה שנתניהו נתן לציפי ליבני למכור את המדינה? הוא לא יודע מי היא? את השמאל זה לא מעניין. השמאל בכלל מסתכל על חשבון המים של נתניהו, על ההוצאות שלו וממשיך לרכוש דירות בתל אביב. מדינה בפשיטת רגל. בטוטלוס.
טוב, זהו אני בקושי רואה מה כתוב כאן. טכנופובית אמרתי ושתהיה לכולנו שנה טובה. גם למלעיזים שטוענים שזה לא חג שלנו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@