הכל חדש ונוצץ

לאט לאט מתחילה השנה החדשה במקומות שונים בעולם

את סידני כבר עברנו. גם יפאן וניו זילנד. גם צפון קוריאה

חשבתי שאהיה בסידני אך גם השנה לא אהיה שם אולי שנה הבאה, אולי לא. גם בני לא יהיה שם. הוא פה ואני שמחה שכולנו ביחד. אמנם להיות בסידני היה יותר שמח אילו הייתי רואה את כולנו יחד אבל קשה לי לדמיין את זה. העיקר שכולם פה.

כל שעה מתחילה השנה במקום אחר. ב6:00 התחילה בהונג קונג...

ב11:00 התחילה במוסקבה

עוד מעט תתחיל אצלינו. חבל שלא שיריינתי את הערב הזה. 

אני זוכרת את החגיגה בchatters. הוא כבר לא קיים. זה היה בbethesda md. לפני הרבה שנים.

מאז עברו הרבה שנים אבל אני עוד זוכרת.

להת׳ בשנה הבאה.

הבעיות לא נעלמות. פשוט קשה לי רק יותר להתמודד איתן.

נכון להיום יש לי את הבעיה עם אחותי שלא נגמרת לעולם, יש לי את אמא שנמצאת בבית אבות ודואגת אך עדיין לא ראיתי ממנה גרוש, יש לי בעיה עם האוטו הישן של אמא, כן עדיין, לקחו אותו ליאיזה מגרש וצריך לשחרר אותו רק אני לא יודעת אם כדאי, יש גם בעיה עם הדיירת הנוראית הזאת שפינתה מהדירה את המקרר והטלויזיה אך מסרבת להחזיר ומאיימת במשפט ועם כל זה אני צריכה להתמודד. ויש את הילדים שגם להם יש בעיות, הבן הקטן למשל הסתבך כלכלית עם הבנק והבן הגדול הוא בכלל מסובך . איך איך אני אטפל בכל אלה. וזה לא הכל.

לאט לאט. לאט לאט. אומר הבן הקטן. הוא כבר מצא עבודה וסדר את המקרר. אני בקרוב מסיימת את הפיזיותרפיה לא יודעת אם זה טוב או רע. היה לי גם איזה משפט אם אורנג׳ ואני לא יודעת אם נהגתי בתבונה. העיקר שזה נגמר. כמו שאמרתי בעיות לא נעלמות רק מתחלפות ואני בתוך זה. זה היומיום שלי. אז פלא שאני מחפשת קצת מנוחה ? 

אילו היה רק קצת שקט. עכשיו אני צריכה שקט. שום דבר אחר לא , רק שקט.

להיות במקום אחר, נקי, מצוחצח.

ושכולם מטפלים בי. כל הזמן. וכל אחד עושה את העבודה שלי. כי אני נמאס לי לעבוד, במיוחד בשביל אחרים.

הלואי והבן הגדול היה מתחתן, והבן השני עובד או לומד משהו.

אולי זה יקרה יום אחד כרגע זה לא קורה.

הלואי שיקחו אותי מכאן. נמאס לי לחיות כאן. לאמריקה אולי.

לא יודעת. יש אנשים שחיים טוב. לא כמוני שנלחמת על כל דבר. 

לא, לא רוצה להלחם יותר. רוצה שקט.

אני יכולה לחלום על שקט.

די, עזבו אותי, אני חולה, לא יכולה יותר.

מה שיכולתי לעשות אני לא יכולה עוד. 

קויתי שאוכל. מסתבר שלא.