הכל חדש ונוצץ

לא היו לי חיים טובים בבית הורי.

תמיד חלמתי שכשאגדל אלך הכי רחוק מהם. אתחתן, יהיו לי חיים טובים עם בעלי ואשכח מהם.

ובאמת גדלתי.

בצבא הלכתי לשרת הכי רחוק שאפשר, אך לא יותר מדי רחוק.

גם ללמוד הלכתי רחוק, אבל לא הכי רחוק שאפשר.

את בעלי הכרתי במהלך הלימודים וכשהוא עשה תואר שני ודוקטורט הלכתי עוד יותר רחוק.

אבל כשהייתי נשואה שכחתי. שכחתי עד כמה היה לי רע בבית הורי, שכחתי שבעצם רציתי להתרחק ורציתי להתקרב מחדש.

בעלי בינתיים סיים דוקטורט ויצא לפוסט.

היתה לי התלבטות קשה אם להצטרף אליו לפוסט או לחזור לגור בקרבת הורי ואחותי.

יצאתי איתו לפוסט. לארהב אבל כוח בלתי מוסבר קרא לי לחיות בארץ.

בסוף עזבתי אותו וחזרתי.

ואז ראיתי שהארץ לא ככ ורודה בשבילי, הורי ואחותי זה לא מציאה גדולה כאשר גרים בקרבתם. הם טובים כשהם רחוקים, וחזרתי לארהב.

הוא לא קבל אותי ככ בעלי היקר, גם קרתה התאונה בדרך והיה מאוד מאוד לא נעים בלשון המעטה.

חזרתי לארץ והפעם זה סופי.

ולאן חזרתי?

למלכודת.

הכתובת היתה כל הזמן על הקיר. רק אני... לא ראיתי אותה

היא ניסתה לפגוע בי באופן סמוי בכל מקום שאפשר

אחת המטרות הקלות שלה היה בני הצעיר.

היא היתה תמיד מביאה איתה למפגשים המשפחתיים כל מיני 'צעצועים' שהיא קנתה לילדיה.

פעם זה היה סוני פלייסטיישן 2 עם המשחק הכי אהוב עליו,

פעם זה היה אופני פעלולים

פעם זה היה גור כלבים.

פעם זה מכשיר סלולארי מתקדם.

ואם זה לא הגיע במפגש זה הגיע דרך המסנג'ר.

'אמא תקני לי'

שנה חלפה

אנחנו לא בקשר. גם לא הילדים.

מעניין אם היא כבר ירדה ממנו.

אני חוששת שלא.

היינו פעם חברות

אך כשהחברות הסתיימה לא קלטתי את זה.

תמיד חשבתי שאנחנו עדיין חברות ומשהו עומד בינינו.

הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר אך לא הפנמתי.

כשהיא ביקשה ממני משהו תמיד נעניתי.

כשהיא הציעה לבוא אליה לקפה תמיד שמחתי.

כשהיא הציעה לי קפה בחוץ תמיד באתי

ועל הצעה לבלות יחד עם הילדים תמיד קפצתי.

רק ששמתי לב שזה לא קבוע.

רק ששמתי לב שזה קורה רק כאשר היא רבה עם בעלה.

תמיד כשהם רבו אני הופעתי.

והקשבתי והצדקתי.

אחכ אמרו עליו שהוא שונא אותי.

כל פעם שהזמינה שאלתי אולי תתחדש חברותינו כקדם

עד שקלטתי שהיא רק מנצלת ואני סתם ברירת מחדל.

או שהיא צריכה משהו.

לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה.

ומה עכשיו? סוף סוף הפנמתי?

הכי מפחיד אותי שכאשר היא תזמין אותי אני אבוא

למרות שאנחנו לא מדברות יותר משנה.

ולמרות הכל....