הכל חדש ונוצץ

29.2 פעם ב-4 שנים. כבר דיברו היום על אלה שנולדו בתאריך הזה. הם חוגגים יומולדת פעם ב-4 שנים... סבבה. אם מישהו מבני משפחתי היקרה היה נולד בתאריך הזה היינו חוסכים כמה חגיגות.

בכל זאת נראה כי מישהו שכח אותם. ככה קצת עצוב. יש גם תאריך עברי אבל זה לא זה.

הסתכלתי ברשימה של ישראבלוג. היא רק קצת קצרה יותר מהרגיל. לא בהרבה למרבה הפלא.

אם אני הייתי נולדת ב-29.2 היית בת 13 ומשהו....  תעזבו

אני מסתכלת על עצמי מלפני 4 שנים בדיוק. אפשר לעשות דוח מעקב שינויים אבל מה שרשום ביומני היקר זה מה שהייתי רושמת היום עם שינויים קלים בלבד. בעסה.

שנת 2004 היתה שנה מאוד גשומה וב- 29.2 הכנרת עלתה על גדותיה. היה לי בראש לנסוע לראות איך זה נראה אבל כמו כל שנה בתקופה הזאת לא הייתי מסוגלת לזוז. בעסה. נסעתי יותר מאוחר עם אחותי אבל הראש שלי חשב אותו הדבר. אני אוסיף את זה מאוחר יותר. אין לי כוח לזה כרגע.

די מבאס לראות ששום דבר לא השתנה מאז ושום דבר לא זז. כאילו אני תקועה במין מעגל אין סופי אבל זה לא בדיוק נכון ושוב לא אפרט כרגע. הייתי תקועה אז בבוץ רציני וכל ניסיון לצאת ממנו השקיע אותי בו יותר עמוק. בעצם אם אני מסתכלת בבלוג אז שנת 2004 מתוארת די בפירוט כך שהייתי כבר אחרי הסיפורים הגדולים ולפני הסיפורים הקטנים והמעצבנים שמתוארים כאן שהשקיעו אותי עמוק עמוק.

היום נראה כאילו שאני באותו מקום אבל זה לא נכון. כדי לצאת מהבוץ דרוש תהליך ארוך וממושך. עם עליות ונפילות

כשבני נפצע בתאונה הסבירו לי שתהליך השיקום יכול להיות מאוד ארוך וממושך אך אינו רציף. כך בנוי המוח האנושי. יש עליה, חושבים שזהו זה ואז יש נפילה כאילו לאותו מקום בסיסי אבל זה לא כך. אם מציירים זאת בגראף רואים שיש עליה נפילה, עליה למקום יותר גבוה , שוב נפילה למקום נמוך אבל פחות ושוב עליה עוד יותר גבוהה... אבל לא צריך ליפול על הראש כדי לראות את זה. גם בתהליכי שיקום פחות טראומטיים זה קורה. כך שאם מישהו נמצא באיזה טיפול או תהליך, עולה ונופל שלא יבהל.

אז מה קורה איתי עכשיו? זה ההסבר שקיבלתי מהקואץ'. ברכתי את אחותי ליומולדת -> הרגשתי טוב עם זה -> אמא שלי התחילה לקטר לי -> הקשבתי לה והרגשתי חרא -> היא המשיכה עם הקיטורים -> קיטרתי לה בחזרה ושלחתי אליה את הילדים ובאתי בעצמי -> הרגשתי אחלה סבבה -> היא התחילה לדרוך לי על היבלות -> השבתי לה בתוקפנות ובעצם יצרתי ניתוק -> זה נראה כמו נפילה אך מסתבר שזה לגמרי לא.

מה שהיא עשתה זוהי מתקפה פולנית. כשהיא מספרת לי על אחותי משהו רע באמת זה סביר, כשהיא מספרת לי משהו טוב זה גם סביר אך כשהיא מספרת על משהו טוב ומציגה את זה כמשהו רע זוהי מלחמה. כך מגדיר זאת הקואץ' או במילים יותר עדינות : מתקפה פולנית

איך מגיבים למתקפה פולנית?

1) לא להיות שם - קצת קשה אם היא מטלפנת

2) להתחמק - אני עסוקה יש לי משהו על האש אני צריכה ללכת וזה

3) הסטה - לשנות את הנושא

4) הסטה ושימוש באנרגית היריב - לא טוב לך? אבל את רצית שתהיה לו חברה

5) כוח נגד כוח

ובקיצור אני השתמשתי בשיטה מס' 5 כדי להגיע למצב מס' 1 .

נו, אז עכשיו יהיה לי קצת שקט

אני באמת צריכה להסתלק מכאן.

היתה לי אז הרגשה מאוד מוזרה. כאילו כוחות האופל באו אלי. מעולם לא הרגשתי כך. עד אותו רגע פירגנתי לה. מאותו רגע הקנאה בערה בי להשחית. אין לי הסברים לזה.

אבא שמע את טענותי בשקט. התביישתי בעצמי. אבל לא יכולתי לעצור.

אמא אמרה אז לגיסתה במן הנאה מתובלת בצער כך שלא ידעתי אם היא נהנית או סובלת: הבת הקטנה שלי בהריון. לגדולה לא הולך. תחילה כרגיל הגבתי בשקט. רק אחכ קלטתי את מה שהיא אמרה והתחלתי לצעוק. איך את מדברת? איך את מדברת?

כשעזבתי את הארץ היה לי ילד אחד והיא היתה לא נשואה בכלל.

לא הייתי רגילה אז לדיבורים כאלה. שכחתי מהם

פתאום עכשיו מהפך. אני לבד עם ילד אחד היא הולכת להיות נשואה עם 2 ילדים ואמא נהנית. כן סוף סוף היא רואה משהו מהבת הפייבוריטית שלה שכל כך הרבה היא ציפתה ממנה ועד עכשיו הכזיבה בגדול. סוף סוף העולם מתאזן בשביל אמא שלי. ומה עם העולם שלי?

אט אט התגבשה בי ההחלטה: אני חוזרת לאמריקה. אומנם ברחתי משם לא מזמן מכל מיני סיבות אבל גם בארץ זה לא משהו בכלל. הכל מאכזב אותי. הבנזוג שלי לריקודים שהיה מאוהב בי רוקד כבר עם מישהי אחרת. לא מסתדר לי עם העבודה שאני כלכך רוצה, והמשפחה שלי בכלל... לא לזה ציפיתי, מלחמת המפרץ הראשונה בשער

הבעל ביקש שאחזור. כאילו תהיה לנו הזדמנות נוספת, היה לי כבר כרטיס טיסה מוכן. החזור של הטיסה הקודמת. לא היתה דרך חזרה. אני חוזרת לאמריקה.

9.1.91 עזבתי את הכל. את כל מה שבניתי כאן ב-4 חודשים. את כל מה שהבאתי איתי מאמריקה. את כל מה שקניתי כאן כתושב חוזר, את האוטו שקיבלתי מההורים. סידרתי לי כאן דירה יפה. סוסון הלך לבצפר שאני למדתי בו פעם והיה לי שם טוב הכי טוב. היו לו כבר חברים חמודים ביניהם הבן של שלומציון שלמד איתו בכיתה, לאט לאט הוא התגבר על הקשיים שלו בעברית שהפתיעו אותי בהתחלה.

עליתי על מטוס

חזרתי לאמריקה

אמא היתה איתי. באה כאילו לעשות שלום ביני ובין בעלי.

אני טיפוס של קיץ. את זה כבר כולם יודעים. אני שונאת חורף וגם האביב והסתו בשבילי הם לא משהו. מעניין שכל שנה אני מוצאת את עצמי באותו מצב. בחורף אני חסרת אנרגיות. לא בא לי כלום. יש לי מלא דברים שאני צריכה לעשות ואני לא מסוגלת והם מצטברים ומצטברים. וככל שיש יותר כך אני לחוצה יותר. לא בא לי להתלבש לא בא לי לקנות לא בא לי לכתוב לא בא לי לצאת לסידורים, לא בא לי לעבוד לא בא לי לשיר ואפילו לטייל לא בא לי. אני חולמת על מקומות שטופי שמש רק לא יודעת איך להגיע לשם כי צריך לעשות כמה פעולות עד אז. כזה הוא החורף קר, עצוב, מדכא, אפור, גשום רק להכניס את הראש מתחת לפוך אבל אז כל המטלות קופצות לי לנגד העיניים.

ואז בא האביב, ולמרבה הפלא אין איתו שום בשורות. כאילו השמש והפריחה מביאים את השמחה והאנרגיות. לא זה לא קורה זה ממש מאכזב....

כן, חשבתי מה בעצם אני כל כך אוהבת בקיץ ולמה האביב לא עושה לי את זה למרות שהוא יותר נעים

אז ככה. האביב מלא פריחה, השמש כבר זורחת אבל איך מזג האויר באמת? פעם חם ממש חמסין, פעם קר ואפילו גשום עם רוחות חזקות, זאת העונה הכי פחות יציבה שיש. לא יודעת מה ללבוש , אני חושבת שאני צריכה לקחת איתי מזוודה. סט אחד לחצי היום הקר והגשום וסט שני לחמסין ועוד סט למה שיש באמצע. איזה ג'קט קליל ומכנסיים דקיקות וכל זה רק כדי לצאת לסופר לקנות את החלב ששכחתי אתמול.

בכלל האביב מתחלק ל-3 חלקים : מרץ - אפריל, מאי, יוני. המרץ אפריל נראה כאילו שיש כאן מאבק איתנים בין החורף שמסרב לעזוב לבין הקיץ שבא לסלק אותו בבעיטה. מי בסוף מנצח? הטוב כמובן. במאי קצת חם יותר פחות גשם הכל יותר יציב. ביוני זה מושי מושי מושלם. לא חם מידי, לא לח מידי, הימים הכי ארוכים, אין גשם... סבבה. אבל זה כבר נחשב קיץ.

ואז מגיע הקיץ האמיתי חם לח מסריח אך יציב. כל יום דומה לקודמו, אין הפתעות בליגה, לשים סמרטוט ולצאת החוצה ואם קצת לא נעים אז יש ים בריכה מזגן, ההה תענוג... למה זה עובר כלכך מהר עוד לא הספקתי להנות וכבר לאט לאט נעשה קצת יותר קריר. נעים ועצוב, עצבות סתווית. כן, גם הסתו זו עונת מעבר שמתחלקת ל-3 אוקטובר זה עוד קיץ נובמבר זה באמצע, ודצמבר זה כבר לגמרי חורף אבל זו רק ההתחלה עדין יש אנרגיות ואפילו בינואר יש עוד קצת אנרגיות אבל בפברואר זה נגמר... אין כוח לכלום...אין כוח לכלום.... אין כוח לכלום.

כמה מכם מרגישים עכשיו חסרי אנרגיות? חדורי נוסטלגיה ? ומחשבות על העבר?

ולמה זוהי עונת הפסטיבלים בחלקים רבים בעולם?

ולמה אני תמיד עצובה בפורים ולא רק אני?

יש טיפוסים של קיץ

יש טיפוסים של חורף

יש טיפוסים של אביב

יש טיפוסים של סתו.

הקיץ חם, לח, בהיר יציב

הסתו חם אבל פחות, יבש,  עם תנודות קלות ושקיעה איטית

החורף קר גשום אפור יציב בטמפרטורות, ובלבוש לא יציב ביחס למטריה

האביב פשוט מטורף

אולי אנשי הקיץ מחפשים את החום, האור, היציבות

אנשי החורף את ההתכנסות וההתכרבלות

אנשי הסתו את הקרירות והמלנכוליה הקטנה

ואנשי האביב את הטירוף וההתחדשות

איזה טיפוסים אתם?