הכל חדש ונוצץ

ישבנו בסלון אחרי הטיול לעכו ופתאום סוסון אומר: יורד לי דם מהאף... אני לא רוצה להיות כמוך...

אמרתי לו: אולי יש לך לחץ דם גבוה.

מדדתי לו. היה גבוה להחריד. 

ביד ימין היה 210/154

ביד שמאל היה 160/111. יותר נורמאלי אבל עדיין מבהיל.

אמרתי לו קח תרופות. מחר תלך לרופא

אני לא רוצה תרופות אני לא רוצה רופא

גם אני לא רציתי תרופות ורופא אז לקיתי באירוע מוחי. אתה רוצה גם?

אני לוקח מספיק תרופות. זהו.

אין עם מי לדבר...

אבל אני, האם לקיתי באירוע מוחי בגלל התרופות

או בגלל אחותי המעצבנת

סביר להניח שזו תערובת.

לפחות לסוסון אין אחות מעצבנת

או אולי יש לו אח מעצבן...

החרדה שסוסון גם עלול לקבל אירוע מוחי לא מניחה.

הוא כבר לא ילד... אולי הנפש שלו תינוקית

הגוף לא...

עוד שבת. יום יפה. מה עושים היום?

שמנו פעמינו לעכו. כשמרכז העניינים הפעם המסעדה אורי בורי.

לא הייתי מעולם במסעדה אורי בורי אך שמעתי עליה נסים ונפלאות.

כל עמך ישראל נסע היום לעכו והצפיפות נוראית

אבל מצאנו מקום במסעדה. גם מצאנו חניה.

אורי בורי היא מסעדת דגים ופירות ים בלבד. העניין הזה לא ככ מצא חן בעיני סוסון. הוא תמיד מחפש פרגיות. יש המון מסעדות עם פרגיות בעכו מה פתאום בחרתי מסעדת דגים. אבל זו מסעדה עם מוניטין. היה טעים ומיוחד בסופו של דבר.

אחכ עשינו את הטיול הרגיל, סיירנו על החומות, עברנו דרך אבו-כריסטו, עוד מסעדה עם מוניטין שצריך לבקר בה, לא בפעם הראשונה, בפעם הראשונה שהייתי שם הייתי בת 11 ונסעתי עם הורי ואחותי; סיירנו בנמל, וזהו חזרנו.

שבת סטנדרטית. רק אני וסוסון. החייזרון היה עם החברה שלו. חגג לה יומולדת עם אמה ואחיותיה.

נראה מה יהיה בשבת הבאה. 

נו, אחותי, אני מקווה שאת גאה בעצמך ששמת את ההורים בבתי אבות והתעקשת על כך שישארו שם

כן, הכתבה על בית האבות הסיעודי בחיפה היכתה גלים. לא רק שם.

הורי הוכנסו לבתי אבות. שניהם נפטרו שם

אבי הוכנס לבית אבות לתשושי נפש. מחיתי על כך. לא היה עם מי לדבר. אחותי החליטה אמא לא התנגדה. אמרתי שהוא ימות שם. הוא חולה סרטן, הוא זקוק לטיפול אחר. הוא אמר לי: אמא לא רוצה מטפלת בבית. נראה שהוא השלים עם גורלו. הוא חטף שם זיהום אחר זיהום. לא הצלחתי להןציא אותו משם עד שמת. היה מסריח שם. החוסים היו עושים צרכיהם על הרצפה. אחת העובדות היתה צורחת. עובד אחר התייחס אליו לא יפה עד שהערתי לו שהאיש חולה סרטן סופני וכאן לא מקומו. אמא היתה באה כל יום מביאה לו בגדים. לא הלבישו לו אותם. ביקשתי ממנה: תוציאי אותו. היא התנדנדה אך אחותי היתה נחרצת. כן, הכל רשום כאן אך בעקבות הכתבה והסערה שהיא עוררה אני נזכרת שוב. יש אנשים שטוענים שבני המשפחות אשמים לא פחות. אני מסכימה. לולא אחותי התעקשה אבי היה מסיים את חייו באופן סביר ולא בצורה כה אכזרית. נכון שהאיש הזה התעלל בי בשנים האחרונות אבל את מותו קבעה אחותי.

גורלה של אמי לא שפר הרבה יותר. אמנם היא לא היתה בתשושי נפש אך גם היא בסופו של דבר סיימה את חייה בבית אבות כאשר גם היא חטפה זיהום. היא לעומת אבא לא היתה חולה במחלה סופנית כמו סרטן. סביר להניח שאם היתה בבית היא היתה היום עוד עמנו. פעם אחת היא נפלה שם וגופה היה מלא סימנים כחולים. יותר מאוחר כשחטפה את החיידק ההוא קלבסיאלה היו העובדים נותנים לה לאכול עם כלם למרות שהיו מגיעים לשם אורחים עם תינוקות. לי הם אמרו לא להסתובב שם עם כפפות כדי שאנשים לא ידעו שיש כאן זיהום. גם אמא רצתה הביתה אך זה היה בלתי אפשרי. 

אומרים שבני המשפחה אשמים ואני לגמרי מסכימה. יותר קל היה להעסיק עובד זר בשני המקרים. טענתי הרבה לגבי זה אולי עכשיו ישמעו. אמנם הם מתים אבל אני רואה באחותי אחראית ישירה למותם. כך גמלה להם הבת היקרה שלהם.