הכל חדש ונוצץ

עברו שבועיים מאז המשפט ומצב רוחי מדוכדך.

4 שעות ישבנו שם. חקרו אותי שעתיים חקרו אותה שעתיים

נתתי את מיטב הופעתי. העורכת דין אמרה שהייתי תותחית

אבל כשהגיע הזמן לתת החלטה השופטת לא החליטה כלום. היא מחכה לערעור. אם הוא יתקבל לא תהיה להחלטתה שום תוקף

אז בשביל מה בכלל היה משפט?

זהו שהשופטת אמרה שאין טעם לערוך משפט אבל עורכי דינה(יש לה שניים) התעקשו. 

אולי רצו לדעת מה יהיה שלא יהיו הפתעות ושיוכלו לזכות בערעור.

נורא מפחיד אותי הערעור הזה. אם הוא יתקבל אאלץ להחזיר את הכסף שקבלתי.

אני מסתכלת שוב ושוב במצבי ואני שואלת איך אפשר? האם היא תקבל הכל למרות הפער שבמצבינו? האם השופטים יתנו יד למעשה הנבלה שלה? הרי היא כתבה את הצוואה החדשה והוכחנו את זה. היא כתבה את הסעיף הזה שהיא ככ עומדת עליו, לא אמא שלי ובכל זאת כל הדירות בידיה, היא גם נסעה לגרמניה לזכות בעוד דירות. אני מסתכלת על עצמי ועליה. יש לי בן שעבר תאונה. זה לא איכפת לאף אחד. עברתי אירוע מוחי. זה לא איכפת לאף אחד. והיא ממשיכה לחגוג וממשיכה וממשיכה. עד מתי?

והבן הזה המתקרא חייזרון גם לא איכפת לו ממני.

לפחות סוסון עוד אתי. הוא אפילו מצא עבודה חדשה. 

טוב המשפט הבא שלי מתקרב ואני מרוגזת

אחותי הודתה בכך שאמא שילמה לה 245,000₪ בשביל הדירה שלה ו300,000 שח עבור דירת הקומבינה ולפני מותה העבירה את הדירה בה גרה כל השנים. לא יודעת אם אני יכולה לעשות עם זה משהו למרות התפלפלויות מהצד. נכון שבצוואה כתוב שחצי דירה נועדה לי אבל אני לא יודעת אם זה יתפוס. מתנה חזקה מהצוואה כך אומרים. נכון שהיא העבירה את הדירה אחרי מותה של אמא אבל אמא העבירה את הדירה על שמה עוד בחייה. זה סיכום כללי של הנושא. בנוסף יש לאחותי מה להגיד על הדירה של הדודה - הדירה המשפחתית היחידה שניתנה לי. גם את זה היא רוצה. אולי זה יהיה לה לרועץ. לא יודעת. אבל אותי מרגיזה הפעילות המגעילה הזאת של אמא שלי. חתיכת נבלה. שתשרף בגיהינום. אנחנו מנסים להראות שזו היתה השפעה בלתי הוגנת. מקווה שאצליח. אני יודעת שזה מה שאמא רצתה ולא היתה שום השפעה. הרי רשום לאורך כל הדרך היחס של הורי אלי שבא לביטוי בכסף. 20 שנה חשתי שרוחות רעות מנשבות ביני לבין סרברוס אבל כאמור עד שלא נגמר זה לא נגמר. נקווה לטוב. ישלי עורכת דין שתסובב אותם וסליחה על מה שאמרתי עליה... עד שזה לא נגמר זה לא נגמר.

מרגיז גם הבן שלי. החייזרון. הוא עושה אומנה לכלבה. הקצר החתולה נדרסה והוא הביא כלבה. זא הוא בכלל לא יכול לעזוב את הבית ולא לבוא לפה. כמו שאמרתי ביי ביי בן חמוד. נתראה בשמחות או שגם זה לא. 

יום הולדתו ה-97 חל ב16.1.18

כמידי שנה רציתי לאחל לו מזל טוב אך אויה, לא יכולתי ליצור איתו קשר

מה קרה לו. הוא מת?

ניסיתי ליצור קשר עם בני משפחה, או מה שנותר בכלל מהמשפחה הזאת.

יש לו אחיין שגר בסמוך לו. לא הצלחתי לאתר לא אותו לא את אשתו ולא את בנו.

נאמר לי במרכזיה הבינ לאומית שיש מצב שכולם בחיים אך חסויים

התקשרתי לדודה אחת שהיתה אשתו של בנדוד של אבא והם היו בקשרים מצויינים עם הדודים בגרמניה.

הדודה הזאת היתה גם שכנה של אמא שלי בדירת הקומבינה.

למרבה הפלא היא שמחה מאוד שהתקשרתי, נשמעה צעירה להפליא למרות שנותיה להערכתי היא בת 80 ומשהו; לא היתה לה אינפורמציה על הדוד, היא כעסה עליהם שלא התקשרו כשבעלה מת ובכלל לדבריה הם היו מאוד מוזרים. הוא יקה פוץ שטיפל בה בכפפות של משי. היא לא ידעה לעשות כלום אפילו לא לפתוח גביע שמנת.

התקשרתי לחברה החדשה של אחותי הלוא היא אשתו של בנדוד אחר של אבא. גם לה לא היה מה להגיד אבל ידעה לספר שאחותי בקרה בגרמניה בדצמבר. יש לי חשש שהיא סיפרה להם סיפורים שגרמו להם לחסום את הטלפון. נמשיך לברר.

9.2 - אכן כך. אני אמנם חששתי שהדוד מת. אחרי הכל הוא בן 97 אבל לא כך הוא. מן הון להון התקשרתי למשטרה המקומית בגרמניה ושם נאמר שהכל בסדר הדוד חי. אז הם חסמו טלפונים. השאלה למה