ארזתי מזוודה עזבתי את הבעל, אה אין לי בעל, נו טוב, עזבתי את הילדים ויצאתי אל החופש. מאצ'ו פיצ'ו here I come זעקתי והעמסתי את המזוודה על המכונית. כמו תלמה ולואיז רק שלא החלטתי עדיין מי לא היתה. תלמה או לואיז. זהו זה ציפור הנפש קוראת לי ואני בדרך אליה. היא לא במאצ'ו פיצ'ו. היא רק באילת. נסעתי עם האוטו עד תחנת האוטובוס הקרובה. זאת שיש בה אוטובוסים לאילת, הרי אני לא משוגעת לנסוע לבד עם האוטו לאילת. לנסוע באוטובוס מחיפה לאילת זה מספיק שיגעון. 9 שעות נסיעה מרגע שיצאתי מהבית עד שהגעתי למלון. במטוס זה לוקח שעה אם לא לוקחים בחשבון את הבידוק הבטחוני. טוב, נו, יללה שעתיים. אז למה אוטובוס? כי זה יותר זול, כי מזמן לא נסעתי באוטובוס לאילת ושכחתי איך נראות חצבה, עין יהב, יטבתה ואת כושי רימון אף פעם לא ראיתי, זה לוקח כמו להגיע למאצ'ו פיצ'ו וגם תלמה ולואיז לא התרוממו מעל הקרקע.
ציפור הנפש חיכתה לי במלון ישרוטל אגמים. חומד של מלון. ציפור הנפש יצאה מתלאביב ב6:30 בבוקר עברה דרך ירושלים ואני שפחתכם הנאמנה לא השתגעתי לקום ב-4 בבוקר. למה הם תמיד מתחילים ככ מוקדם. ציפור הנפש למי שלא יודע זה פסטיבל נדידת הציפורים שנערך ע"י החברה להגנת הטבע כשבמקביל נערך הפסטיבל הבינלאומי לצפרות באילת.
ולמה אילת? מידי שנה באביב מתחילות הציפורים לנדוד צפונה מאפריקה לאירופה, ויש כאלה שמגיעות עד הקוטב הצפוני. הציפורים ברובן המכריע נודדות מעל יבשה, ארצינו הקטנטונת היא הקשר היבשתי היחידי הרציף בין אפריקה לאירופה, ולכן היא מהווה את מסלול הנדידה העיקרי. יש עוד שני מסלולים צנועים יותר בין טוניס למגף האיטלקי ובין מרוקו לספרד. אחרי שהן עברו את המדבר הן נוחתות באילת וזה המקום הראשון שיש בו אוכל. באילת הוקם פארק צפרות בו מטבעים את הציפורים, וכן שתלו שם צמחים שמתאימים לכל ציפור וציפור אחרי שמקימי המלונות עקרו אותם. לכל ציפור וציפור יש סוג צמח אחר או סוג אוכל אחר ומקימי פארק הצפרות משתדלים לדאוג לכולן. אנחנו הכרנו שם כמה ציפורי שיר קטנות שנמצאות בכל מקום רק שאנחנו לא שמים לב אליהן. מה שמפליא אותי הוא איך ציפור במשקל גרם יכולה לעוף מאפריקה לקוטב הצפוני ולעבור 3000 קמ ביום. ציפורי השיר נודדות בעיקר בלילה. ביום הן נחות ולרוב הן נודדות לבד. לא בלהקות.
אחהצ הלכנו לראות את הפלמינגואים הוורדרדים. הם נמצאים בבריכות מים שנמצאות קצת מצפון לאילת ויחד איתם עוד כמה מינים של עופות מים. פלמינגו בתעופה זה אחד המחזות היפים שיש. כשהם עפים נחשפת פאת כנף שחורה וכך נראית להקה בוורוד לבן שחור.
אבל גולת הכותרת של הנדידה היא נדידת הדורסים. ביום הראשון לשהייתינו באילת לא היה ניתן לצפות בנדידת דורסים. מסתבר שגם הדורסים לא אוהבים חמסין. כשיש חמסין בארץ באילת יש רוח דרומית כך שבאילת הרבה יותר נעים אומנם מאשר כאן אולם הדורסים זקוקים לרוח צפונית שנוגדת את כיוון תעופתם ונותנת להם כוח עילוי. ביום השני התחלף כיוון הרוח וכך מכל מקום בהרי אילת התרוממו להם דורסים והתחילו לדאות. מידי פעם היה ניתן להבחין בציפור גדולה מסוג בואינג שנוגדת את כיוון התעופה ובמקום להתרומם במעגלים היא יורדת במעגלים. צחוק צחוק אבל הבואינג באמת דומה לעקב או לעיט ואני מעריצה את מי שהמציא אותו. אולי הצפרים המושבעים זילזלו בציפור המתכת הגדולה אבל אני הוקסמתי ממנה. היא גדולה יותר, היא לא תלויה בזרמי אויר, היא עפה ביום ובלילה, דורסים עפים רק ביום והיא עפה לאן שאני רוצה. 1:0 לאדם כנגד הקדוש ברוך הוא. ברור שהציפור המופלאה הזאת נוצרה בעקבות מחקר מעמיק אחר נדידת הדורסים ויש עוד מה ללמוד. בכל זאת יש מותר האדם מן הבהמה ולא כפי שאמר קוהלת.
בערב שמענו הרצאות ע"י טובי הצפרים בעולם, ובכלל היה שם ריכוז של צפרים מכל העולם, משוגעים. ממש משוגעים. מסתובבים להם עם ציוד צילום כבד ומשוכלל שמחירו עשוי להגיע למכונית החדשה שהייתי רוצה שתהיה לי. אוירה בינלאומית, סקנדינביה, הולנד, בריטניה, ארהב וכו, כולם בלונדינים ודוברי אנגלית במבטא זה או אחר. בשביל מה צריך כזה ציוד אם אני נמצאת בסביבה ויש לי חדר לבד? סתאאם.
חזרה נסענו דרך חצבה ושמורת הזנבנים. קצת עצוב כל הסיפור הזה. בזמנו כשהייתי ביולוגית פעילה היו בארצינו מלא בתי ספר שדה. החברה להגנת הטבע היתה מוציאה מהם טיולים וסיורים ללא תשלום, וגם כתבי עת , בלי קשר. משהו קרה לחברה להגנת הטבע, אומרים שנעשתה תלאביבית. עוסקת פחות בטבע ויותר בבירוקרטיה. רוב הבתי ספר שדה נסגרו, במעגן מיכאל, בחצבה, ועזובה פשטה בהם. עכשיו הם עוברים תהליך שיקום ממושך וחבל לראות איך דברים נמצאים בנסיגה. בזמנו הייתי בשמורת הזנבנים במשך שבוע בהדרכת אמוץ זהבי. היום הוא כבר לא צעיר. ובכלל עצוב לראות שחלק מחוקרי הטבע הגדולים נכחדו ואלה שבמקומם יותר צעירים ממני בהרבה.
במתקני המלון כמעט ולא השתמשנו אבל כמו שאמרתי הוא חמוד ביותר. ישרוטל אגמים. אוכל נפלא והפואנטה שלו היא חדרים ממש על שפת הבריכה. מן המרפסת יורדים ישר למים ומידי פעם עוברת ליד החדרים סירה של משקאות.
בפעם הבאה אני שם.
עכשיו אני צריכה לנחות. או שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@