הכל חדש ונוצץ

לסופר נאני היא מיכל דליות יש תוכנית חדשה שמעלה בי הרבה שאלות ותהיות.

הפעם היא מטפלת במשפחות של גרושים וילדיהם ואני אחת כזאת

זה גורם לי לפשפש ולתהות: האם אני בסדר? האם אני אמא טובה לילדי? האם לא טעיתי ואני אפילו לא מוכנה לחשוב על זה?

כן, אני גרושה עם 2 ילדים. ויש לי איתם בעיות.

אני יודעת שעשיתי הרבה טעויות, אני רואה את הטעויות שלי כשאני צופה בתוכנית...

בתוכנית של אתמול הראו זוג שלא מדבר כלל.

כבר מההתחלה הם היו 2 עולמות. הוא היה עסוק בכל מיני כיפים, היא ישבה בבית וחיכתה לו

לעולם ההזוי הזה הם הביאו ילד והמצב נעשה רק יותר גרוע

הם התגרשו

היא נשארה עם הילד הוא הקים משפחה חדשה

השאלה שאני שואלת איך הוא הצליח עם המשפחה החדשה שלו ואיך אשתו הראשונה מרגישה עם זה

אני בטוחה שהרגשות קשים....

גמני ובעלי היינו 2 עולמות נפרדים ולעולם הזה הבאנו ילד

ובסוף התגרשנו

הוא הקים משפחה חדשה אני לא.

אין לו ילדים במשפחה החדשה הזאת כך שזה פחות כואב....

הוא גם חי בחול כך שמבחינתי זה טוב

אבל בכלל לא בראש שלי שהילדים צריכים אבא

ובכלל לא חשוב איזה אבא.

אני כל הזמן פועלת כדי להרחיק את האבא.

נכון הוא חרא של בנאדם והוא עשה המון דברים ועדיין עושה

אבל הילדים שלי צריכים אבא ואין להם.

מצד שני אני מודעת לכך שהם צריכים אבא

וגמני צריכה שיהיה להם אבא. זה יוריד מעלי הרבה עול

אין לי גם שום קשר עם אשתו החדשה

אני לא בטוחה שזה רק בגללי אך זה המצב.

אני יודעת שאני לא מוכנה לראות את הילדים שלי עם 'אמא' אחרת.

סוסון עכשיו הוא ילד שלי

יותר מדי ילד שלי.

הוא עוד מעט בן 30

הוא עדיין  דורש שאכין לו אוכל...

שוב בא לי שסופר נאני תבוא אלי ותסדר לי את העניינים.

אמרתי לו פעם שאם הוא לא יכין לעצמו אוכל אביא לו את סופר נאני....

בסופו של דבר העניינים הסתדרו שם במשפחה ההיא. השתפרו

הזוג הגרוש התחיל לדבר. היא נתנה לו להכנס לבית, הוא אמר לה שלום ולא התייחס אלי כמו אל רוח

גם הילד התחיל לדבר, טען שאשתו החדשה של אביו לא נחמדה אליו.

סופו של עניין המשפחות נפגשו.

האם אני אהיה מוכנה לפגוש את אשתו של בעלי? אני חושבת שלא.

בעבר אמנם נפגשנו ואפילו דברתי אתה והיא היתה נחמדה

אבל משהו קרה...

לא יודעת איזה פרץ של נוסטלגיה נתקפתי. כנראה שאיני מסוגלת להתמודד עם הבעיות של היום...

עזבתי את חיפה. היה לי טוב בחיפה אבל בכל זאת עזבתי ועד היום איני מבינה מה בדיוק דחף אותי לעשות את המעשה הזה

שוב מצאתי את עצמי בעולם חדש בלתי מוכר. עולם שצריך ללמוד אותו ואין לי מושג מה מצפה לי ממנו.

תחילה גרתי אצל חברה. סטודנטית שעשתה לי טובה עד שאמצא דירה משלי.

מצאתי דירה בצפון תא רחוב סוקולוב. קצת רחוק מהאוניברסיטה.

היה לי נורא מוזר. הכל, תא, המצב, הכל. לא הבנתי איפה אני חיה איפה אני נמצאת ולמה הגעתי לכאן. קוראים למצב הזה הזוי ואכן הרגשתי כמו מרחפת באיזו עננה לבנה ומחכה לאיזו נחיתה על כדור הארץ.

למה אני בתל אביב? אני לא אוהבת את תל אביב. אף פעם לא אהבתי. מה אני עושה כאן בכלל? צפון תל אביב. מה לכל הרוחות מוצאים במקום הזה. אין בו כלום. בתים משותפים ישנים, על כל דלת סימני פריצה, בסדר, זה קרוב לדיזנגוף המהולל הזה. מה בכלל יש בדיזנגוף? יש שם נוף? חוץ מחצרות בתים אני לא רואה כלום, קירות מתקלפים וכביסה.

ואני עכשיו לבד. לבד עם 2 שותפים בדירה. אף פעם לא גרתי עם שותפים, ואני צריכה ללמוד להסתדר איתם. מישהי שגרה שם לפני אמרה שאחד מהם חמוד והשני בלתי נסבל. אני דווקא הסתדרתי עם הבלתי נסבל ואילו עם החמוד לא הסתדרתי לחלוטין. הבית היה מלוכלך, הם ציפו שאנקה אותו. אני? אני לא יודעת לנקות, אני לא יודעת לבשל, אני לא יודעת כלום. באתי ללמוד ביולוגיה וגם ביולוגיה אני לא יודעת. אין לי שמץ של מושג לא בביולוגיה, לא במתימטיקה, לא בפיזיקה, לא בכימיה, מה הכנסתי את עצמי לזה?

אני לא מכירה אף אחד בעיר הגדולה, אף אחד. כולם זרים לי, המקום זר לי, אין לי הכרות מוקדמת עם איש מהשכנים, עם איש מהסטודנטים, למה באתי לכאן? למה עזבתי את סיר הבשר של חיפה? את האמנות, הריקודים, החברים, המשפחה, הנוף, הים, מה עשיתי לעצמי?

התקשרתי לאיש ההוא. רק אותו אני מכירה אבל הוא בכלל לא רצה לדבר אתי. אולי בשבילו אני כאן ואני אפילו לא יודעת את זה...

אני רוצה הביתה. אני חוזרת הביתה אמרתי לעצמי פעמים רבות

אבל האיש האחר שבי אמר לא דפנה את לא חוזרת הביתה. תתמודדי.

התמודדתי.

איזה מחלות יש לאנשים בגיל שלנו - אמר לי האקס

- מי, מי חולה?

הוא לא רצה לומר...

....פגשתי אותו לפני שבוע בים. שמעתי לא מכבר שהוא גמר את הקריירה. הוא באמת נורא השמין, הלך עם מקל, בקושי הכרתי אותו.

הוא היה רקדן על. הוא היה בחבורה המובילה של הדבקות והריקודים הבלקניים. הוא היה מקפיד על הצעדים הנכונים באמת וכאשר כולם היו משבשים שיבוש ישראלי מצוי הוא היה רוקד נכון. לא שהצעד הנכון היה מסובך יותר אבל ככה זה אנחנו. הוא היה סנוב על רחבת הריקודים ואי אפשר היה להתקרב אליו. סנוב. אנטיפט. מה שתגידו. מחוץ לרחבה הוא היה הרבה יותר סימפאטי ואם היית פוגש אותו ברחוב הוא היה מסביר פנים

ברזומה שלו הוא היה נהג אגד, מורה לנהיגה וגרוש פעמיים כאשר הגירושים השניים הוציאו אותו קצת מאיפוס.

הוא ניסה להתחיל אתי פעם אבל זה לא נדבק. הוא הזמין אותי לריקודי נוסטלגיה, וריקודי עם מודרניים אחרי שנים של פרישה מצדי. עם הנוסטלגיה הסתדרתי. עם החדשים לא. לא ידעתי אף ריקוד והרגשתי שאני מקלקלת לו את הערב. החלטנו לסגור רק על נוסטלגיה אבל גם כאן נאלצתי לשבת בצד כי חטפתי מכה חזקה ברגל. אז הוא הזמין אותי ורקד עם מישהי אחרת. וגם כשהרגל החלימה הוא רקד עם מישהי אחרת אז לא באתי יותר. חבל. היה דווקא נחמד הנוסטלגיה הזאת. גם הריקודים וגם הרקדנים. חברים ותיקים שנעלמו מחיי וחזרו... איזו קבלת פנים היתה לי כשחזרתי לראשונה לנוסטלגיה...

בינתיים הוא שם אותי על אש קטנה וכאשר היה מרתון בקיסריה ההיא הבריזה לו והוא הזמין אותי במקומה. באתי בשמחה. הוא גם לקח שם חדר והציע לי לישון שם איתו. לחברה הוא אמר: דפנה תבוא כמו אמבולנס, אז באתי כמו אמבולנס וגם חזרתי הביתה כמו אמבולנס.... וזהו...

לפני שבוע פגשתי אותו בים. הוא סיפר שקטעו לו רגל והוא בקושי רואה. סכרת. בזמנו באמת הוא אמר לי שהוא חולה סכרת... אבל עד כדי כך...

אבל הוא ממשיך לרקוד עם פרוטזה. עם מי? עם אחותי. כשבת הזוג שלו לא באה הוא מזמין את אחותי לרקוד. כך הוא סיפר לי. הוא כבר יודע שאנחנו מסוכסכות. הוא שאל אותה עלי והיא אמרה לו שאנחנו לא בקשר.

סבבה. לפחות גם היא נאלצת לענות על השאלה המעצבנת מה שלום אחותך, אבל מי הביא אותה לראשונה לריקודי עם?מי? גם פה היא יורשת אותי?