18 שנה לאסון. 2/3 מחייו הוא חי בתוך אסון. ונראה שזה לעולם לא נגמר ולעולם לא יגמר. לפעמים חושבים שזה נגמר עד שבא הכורת ומחייך שוב. 18 שנה מאז אותו יום, אותו רגע שלא ישכח לעולם.
כתבתי אלף גירסאות על הרגע הזה אך דומני שזו הגירסה הכי טובה, שנכתבה רק כמה חודשים אחרי המקרה. גרתי אז כבר למטה. לבד. הבעל עזב את הבית ורק בא לבקר. הייתי אז בהריון. הכל נראה מפחיד ומייאש. סוסון היה כלכך רחוק ושונה ממי שהוא היה לפני זה...
30.4.91 סוסון מגיע הביתה ומצהיר "הנה אני". אני מחבקת אותו כתמיד, עיניו הירוקות צוחקות, שערו הבלונדי מתבדר "eighties" מכריז הוא בצהלה ונכנס לחדר להחליף בגדים. הוא פושט את בגדי החורף שלבש בבוקר ומופיע חזרה לנגד עיני עם חולצה כחולה קצרה, מכנסי תכלת קצרים, הגרבים הצהובות עדיין לרגליו "זה יפה?" שואל "זה יפה מאוד באמת יפה מאוד". הילד שמח, סוף סוף חם. האביב הגיע , הקיץ מתקרב, עלעלים ירוקים מלבלבים על הענפים החשופים. עוד מעט יהיה הכל ירוק
השעה 3:30 אחהצ. עוד מעט יתחיל שעור עברית. הטלפון מצלצל, שרהלה מבקשת שאשמור לה על הילדים. סוסון אומר בקולו הצווחני "לא אמא, יש לי פרויקט של ה fractions . אני צריך לעשות את זה היום" "בסדר" אני עונה לשרהלה "אני אבוא, עם סוסון כבר אסתדר" אני צריכה לשמור על הילדים. כל סנט לכיסי המדולדל הוא אויר לנשימה.
אני לוקחת את סוסון ל JCC במכוניתנו הלבנה, מורידה אותו בפתח ונוסעת. זו הפעם האחרונה שראיתי את סוסון.
***
ב-4:30 מצלצל הטלפון. על הקו שליח העליה
- שלום, את דפנה?
-כן
- מדבר שליח העליה, הבן שלך נפל מאיזה חלון
- טוב, אני כבר מגיעה - כך אני בשלווה שכן מה כבר יכול להיות, ה JCC מבנה נמוך. ואני מדמיינת חלון בקומה ראשונה שמתחתיו שיחים... אבל השליח הזכיר אמבולנס,לא, איזה אמבולנס, הוא סתם היסטרי, האמריקאים האלה תמיד עושים עניין מכלום... אבל שליח העליה הוא ישראלי...
אני מגיעה ל JCC יחד עם האמבולנס. האמבולנס פונה לכיוון הבריכה בכלל לא בכניסה הראשית כפי שדמיינתי. אין צפירות אין רעש, יש התקהלות. המון עם רב שם למטה מתחת לחלון ההוא "אהה זה קרה כאן" אני חושבת ו'כאן' זה בכלל לא חלון בקומה ראשונה שמתחתיו שיחים. 'כאן' זה חלון בקומה שניה בין 5-10 מ' ומתחתיו מגרש חניה לאנשי התחזוקה של JCC, לא שיחים, לא דשא. אומרים לי לא להתקרב. "אני האמא" אנ אומרת ומחנה.
אני מתקרבת... סוסון שלי שרוע על הקרקע. החובשים קושרים אותו לאלונקה, סוסון כולו רועד כאילו מתפתל מכאבים. "אמא פה" אני אומרת, הוא לא מגיב.
***
הליקופטר מגיע ונוחת במגרש הבייסבול הסמוך. מכניסים את סוסון לאמבולנס, מקרבים מסכת חמצן לאפו... כן, העניין רציני. האמבולנס מביא את סוסון להליקופטר. גמני רוצה להיות שם. לא. אין מקום. וגם לא חשוב שאהיה שם. אותי לא צריך לפנות לבית חולים במהירות. אני כבר אגיע איכשהו. השליח והמנהלת מתנדבים לקחת אותי.
ההליקופטר מתרומם.
אני נכנסת למשרד המנהלת מתקשרת לשרהלה ועונה לי אחותה. "תמסרי לשרהלה שאני לא יכולה לשמור על הילדים שלה. סוסון נפל מהחלון ואני בדרך לבית החולים
אני מתקשרת לש' "ש', אני לא מאמינה למה שאני מספרת. סוסון נפל מחלון גבוה ב-JCC , הליקופטר בא ולקח אותו לבית חולים. ש' נזעקת "הליקופטר!!!" ואני עכשיו עמדתי בחוץ וראיתי הליקופטר, הראיתי לבן שלי ואמרתי לו 'הנה הליקופטר' לו רק היתי יודעת מי נמצא בפנים.
לבעלי לא התקשרתי. בין כה וכה סוסון לא חשוב לו.
***
המנהלת והשליח לוקחים אותי לבית החולים. אלפי מחשבות מתרוצצות במוחי. הן רק אתמול הלכנו למועדון השחיה וגנבו לי שם יותר מ200 $ ואת השעון שקניתי לסוסון ליומולדת, אה מי כבר חושב על זה... סוסון קפץ ראש מהמקפצה ושיחק בכדור עם המציל... ואתמול שמענו את המוזיקה ההיא של בטהובן כשהגענו לבריכה... ורק כמה ימים לפני זה הוא התחיל לקפוץ ראש מ-3 מ' וכולם מחאו לו כפיים ואני , האם הגאה הרמתי את ראשי בהנאה... אפילו חשבתי לרשום אותו למועדון הצלילה המקומי. מה יש, ילד בן 9 שקופץ ראש מ-3 מ'. רק סוסון שלי עשה את זה.... והטיול ההוא לקליפורניה. איזה טיול מהמם היה לנו...וכמה נהנינו יחד. כמו חברים היינו. כן, טסתי איתו כמו תמיד, הוא כבר כל כך מנוסה בטיסות, והוא מלא במטוס חוברת עבודה לילדים... איזו בקיאות היתה לו בגיאורפיה של ארהב. את כל המדינות הוא הכיר, את כל הערים הוא סימן במקום הנכון, איזה חוש התמצאות היה לו...ומופיעות לי תמונות בערבוביה מהטיול. ירון, jack in the box , english muffin איך הוא קלע לסל ביוניברסל סטודיוס וזכה בדובי, ואיך הוא עזר לי לסחוב את המעיל , ונהנה למראה הברד, wheel of fortune , גן החיות של סן דייגו... איך הוא רצה להגיע למקסיקו ואיך בערב נכנסנו למסעדה והוא ביקש שם ארוחת בוקר וקיבל; ואיך נסענו על כביש החוף היפהפה וירדנו מהמכונית והוא הסתכל למטה לתהום ופחדתי ואז קרא לי chicken. ורודיאו דרייב ובברלי הילס, והוילות על החוף של מאליבו, והמלון ההוא בפרסנו עם הג'אקוזי והבריכה, גם שם הוא קפץ ראש, ועצי הסקוויה בשלג והמכונית עם השרשרות על הגלגלים... כמה טוב היה לטייל עם סוסון. כמה הרבה טיילתי איתו, באריזונה בגראנד קניון, בגן הקקטוסים של פניקס.... הכלעבר כך לנגד עיני במבזקים... ועכשיו אין יותר סוסון. אין. ידעתי שלא יהיה. ידעתי שיקחו אותו ממני. כל לילה הייתי מחבקת אותו ומתפללת: אלוהים שמור עליו, שמור על האוצר הזה, שמור עליו מכל משמר, אל תקח אותו ממני, אל תרע לו, תן לו חיים ארוכים ומאושרים, תן לו בריאות.... ומברכת על עוד יום שאני חיה עם סוסון שלי, החבר הטוב ביותר שלי, בני היקר
ועכשיו אני במכונית שלוקחת אותי אל הבלתי נודע "תמיד ידעתי שיקחו אותו ממני" כך אני ממררת. השליח והמנהלת מקשיבים ושותקים.
***
אנחנו מגיעים. סוסון נמצא בטראומה, נבדק בקרני X בכל חלקי גופו. אני רואה אלונקה עם סימני דם. "מי היה כאן?" אני שואלת - כאן היה ילד קטן שנפל מחלון - עונה לי אחות אחת
18 שנה אחרי וזה עוד לא נגמר.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
