הכל חדש ונוצץ

30 באפריל. בשבילי זה יום כיפור יום השואה ויום הזכרון גם יחד. יום התאונה של הבן שלי.

הייתי צריכה היום לעבור ניתוח. אפילו שאלתי את החרצית. היא אמרה כן. היא תמיד אומרת כן. כבר בדקתי אוהב לא אוהב אוהב לא אוהב תמיד יצא אוהב, גם ניתוח לא ניתוח ניתוח לא ניתוח יצא ניתוח ולגמרי לא ראיתי את עצמי עושה ניתוח עוד כמה ימים. היה לי ברור שאני לא עושה ניתוח אבל אם זה ב30.4 אולי הוא יצליח וכך תסתיים הסאגה של האצבע שלי, היד שלי אלא שהתלבטתי יותר מדי לא אמרתי כלום וכך בוטל הניתוח. אם אני רוצה לעשות ניתוח אני צריכה שוב לגשת לרופא ושוב לחכות ושוב בלה בלה וזה מעצבן כי יכולתי היום לעשות ניתוח ולגמור עם זה אבל הפחד הזה שאולי זה רק יזיק ואולי זה מיותר ואולי עדיף ככה כבר הכריעו. זה לא סופי תמיד אני יכולה לעשות ניתוח אבל ב30 באפריל יש לזה ערך מוסף. הילדים אמרו אל תעשי ניתוח ב30 באפריל ואני אמרתי גם קרו דברים טובים ב30 באפריל יום העצמאות ה50 היה ב30 באפריל, נסענו לקלאבוטל ב30 באפריל היטלר התאבד ב30 באפריל אז דווקא הניתוח יצליח ב30 באפריל אבל אני לא אעשה ניתוח ב30 באפריל וכך אמשיך להסתובב עם היד הזאת ככה עוד הרבה זמן.... 

טוב, אולי זה לטובה, תמיד להכעיס קורים דברים טובים ב30 באפריל ואולי זה טוב שלא עשיתי את הניתוח. אולי זה הדבר הטוב. חזרתי לפיזיותרפיה, אולי סידרת הטיפולים הזאת תעזור. אפילו הרופא כבר לא ידע אם לעשות לי ניתוח או להפנות אותי לפיזיותרפיה. לא, לא אתחיל שוב עם ההתלבטויות האלה אתם לא יודעים מה זה שבן מזל מאזנים מתלבט. אף אחד לא יודע להתלבט כמו בן מזל מאזנים.

השמש זרחה על ה30 באפריל יום יפה היום כמו אז. ואני גם לא רוצה לחשוב על אז. וגם לא על היום וגם לא על כלום. בשבילי זה יום כיפור יום השואה ויום הזכרון. רק בשבילי. אין שירים נוגים אין תוכניות נוגות עוד מעט אצטרף לכלל עם ישראל שמבכה את בניו. אף אחד לא מבכה את בני או אותי. אני לבד עם צערי. אנחנו לא מתאבלים . אף אחד לא מת. רק שהחיים אינם חיים מאז ה30 באפריל ההוא. סוסון לא בסדר. אני כבר רגילה לזה אבל קשה ככה.... 

הייתי צריכה לעבור היום ניתוח. רק מי ילווה אותי לניתוח ומי יחזיר אותי הביתה. סוסון לא יכול להחזיר אותי הביתה בשנה שעברה הוא עוד היה יכול. בשנה שעברה היה פה גם חייזר והיה לנו עוד אוטו.... לא לא, הכל שטויות סוסון יכול להחזיר אותי הביתה עם מונית וגם הפחד הוא שטותי היום אני רואה שהפחד הוא שטותי. ביום אחר אמשיך לפחד. אולי בכלל לא צריך ליווי. זה ניתוח פשוט 20 דקות בהרדמה מקומית וזהו. אבל אף אחד לא יודע להתלבט כמו בן מזל מאזניים. אף אחד.

היום הוא יום השואה אך השואה נעשתה נושא שמדובר בו על בסיס יומיומי.

אם יהודים רושמים מוות לערבים זה שואה

אם יהודים מנקבים צמיגים זה שואה

אם אנשים אוכלים בשר זה שואה

וזה רק הולך ומתגבר

זו לא שואה. זו הכחשת שואה

מתוך בלילי האשמות שוכחים את ששת המיליונים שנרצחו בדרכים משונות. שוכחים את תאי הגאזים, מחנות ההשמדה, שוכחים.

עוד מעט גם לא ישאר כאן מי שיספר את האמת. אני מסתכלת על אמא שלי איך המצב מדרדר.

השואה תשאר נרטיב וקרדום לחפור בו. כלי אכזרי כדי לכסח בו את מי שלא מסכים עם דעותיך.

זוהי הכחשת שואה

ואולי היום יותר מכל אנחנו צריכים לזכור מה באמת היה שם

לזכור את ששת המיליונים, לזכור את רוצחיהם, את מכונת המוות ה׳מופלאה׳ ולזכור גם את השמאל של פעם. הקאפו והיודנרט, לולא הם לא היתה מתאפשרת השואה. כי בסופו של דבר הקאפו והיודנראט היו חלק ממכונת ההשמדה. הם אלה שביצעו אותה בפועל, הם אלה שהפשיטו את היהודים הורידו מהם את השיער ואת שיני הזהב והכניסו אותם לתאי הגאזים. ומי שמכחיש זאת הוא מכחיש שואה. לא למדנו כלום מאז ואנחנו ממשיכים לאכול פה אחד את השני כאשר כוחות האופל מנצחים. ואם אנחנו אומרים לעולם לא עוד רצוי גם שלעולם לא עוד יכנס יהודי ביהודי במקום להלחם באויב הבא עלינו מבחוץ. האויב הוא הערבי שכובש אותנו אט אט ומי שתומך בו. 

ברור שלא אשב בחיבוק ידיים אם הכל אצל אחותי והשאלה מה ניתן לעשות. פניתי לכמה גורמים. אבל כרגיל יש גורמים שמפיחים תקווה ויש גורמים שהורסים אותה. אחד הגורמים היה איש צוות מבית ההחלמה. פניתי אליה כדי לברר על גורם נוסף ובין השאר סיפרתי שאמא מתלוננת שאחותי לא באה ואין לאמא כאן שום דבר. לא כסף לא צקים לא תעודת זהות לא כלום. וגם הטלפון שלה לא תקין. העובדת אמרה שאחותי דווקא כן באה. אבל אמא אומרת שלא. אל תסמכי על מה שאמא שלך אומרת היא לא זוכרת כלום. נכון היא באמת לא זוכרת כלום. היא לא יודעת מה השעה ואיזה יום היום. אומרים לה היום שבת היא שוב שואלת ושוב אומרים לה היום שבת והיא שוב שואלת. השעון בחדר מראה 5 אחהצ. היא אומרת השעון לא נכון השעה 12 בצהרים. אני מסתכלת על הסלולארי שלי. לא אמא, השעה 5 אחהצ. השאלה אם היא באמת יכולה להחזיק צקים, או לרשום צקים ולחתום עליהם. לפי החוק היא יכולה, רק שלא יתכן שהכל יהיה בידי אחותי. וכן, אחותי כן היתה שם. היא הביאה לאמא את המסמכים של קלאבוטל. אז היא יכולה להביא גם דברים אחרים רק מי יגיד לה להביא? היא עושה מה שהיא רוצה. רק מעניין מה אומר החוק. כל מה שיש לאמא במגירה הוא ספר תהילים וכמה ממתקים.

אם את כבר פה אז תביאי תרופה לאמא, אומרת העובדת ונותנת בידי מירשם...