הכל חדש ונוצץ

שלום לכם קטנים שלי. אני רואה אתכם באים עם אבא לבקר, את בלונדינית קטנה בת 3 עם קוקיות אתה ילדון קטן בן 5 גם כן בלונדיני. נסיכים קטנים שלי. כן אתם שם למטה צוהלים, באים לסבתא, מחכים להפתעות. הכנתי לכם קצת ממתקים. שוקו בונס, בואנו שאתם אוהבים. אני יודעת שאמא לא אוהבת שאני נותנת ממתקים. יש עכשיו התקפה על הסוכר אבל סבתא אכלה המון ממתקים ועדיין אוכלת אז לא יקרה לכם כלום. סבתא תמיד מרשה מה שאמא לא.

אתם יודעים. לא חשבתי בכלל איך קוראים לכם. גם את אמא שלכם קשה לי לדמיין אבל ראיתי את הנסיך ואשתו קייט והילדים הקטנים. כך דמיינתי אתכם אצלי. אני רואה את הנסיך ויליאם עם ילדיו ובדמיוני אני רואה את סוסון שלי עם ילדיו הקטנים; כך תמיד ראיתי אותו משהיה קטן. גם הנסיך עבר תאונת ראש ממש בזמן שסוסון היה בבית חולים. הוא חטף מקל גולף בראש אבל יצא מזה....

 כן אני עוד גרה במקום הזה בקומה השלישית ואתם גרים לא רחוק. כל פעם באים לבקר את סבתא, נוסעים לים, הולכים לטייל הייטה כפי שקראנו לזה פעם... וסוסון כזה גבוה וחתיך. איזה בן יש לי. איזה ילדים מתוקים יש לו. כן אתם רבים מי יקבל קודם את הממתקים מי יקבל את השוקו בונס ומי את הבואנו. יש מספיק לכולם...

לא זה לא יקרה. סוסון בעצמו עדיין ילד. נמוך... זה ההבדל בין חלום ומציאות. אצל רבים נכדים זה לא חלום. לרוב חברותי יש היום נכדים. אפילו נינים. לי אין ומסוסון גם לא יהיו. 

האסון שפקד את תלמידי המכינה מזכיר לי את אסון הכרמל. ככ מיותר, ככ צפוי ואתה תופס את הראש ושואל איך איך איך? 

איך שלחו פרחי סוהרים להציל אסירים פלסטינים מהשריפה? למה הם נסעו בדרך מסוכנת? למה האוטובוס נעצר והסתובב? איך הוא בכלל הסתובב במקום הצר ההוא? מה בדיוק ניסו לעשות מפקדי המשטרה? לתפוס את האש בידיים? 

ביקרתי שם במקום. חוץ מלספוק ידיים ולומר ככה זה ממש לא היה מה לומר.

אותן שאלות יש לי בקשר לאסון הזה. איך איך איך? איך זה קרה? הרי ידעו שהולכים להיות שטפונות ושטפונות זה מסוכן. אני ישבתי בבית ולא הוצאתי את האף. איך מוציאים ככה טיול? איך מאשרים אותו? איפה היו ההורים? למה התלמידים יצאו? הכל תצרופת של טעויות של כולם שהביאה לתוצאה הטרגית הזאת. 

גם אסון הכרמל וגם האסון הזה שעדיין אין לו שם בכלל לא היו צריכים לקרות. אם לא היו שולחים את האנשים ההם למקום שהם לא היו צריכים להיות בו לא היה קורה כלום. לא בכרמל ולא בנגב. מוות אכזרי ומיותר. כל כך מיותר. אילו רק היו שומעים לתחזית ונשארים בבית. אילו רק היו שומעים שיום לפני זה קבוצת תלמידים סבלה מהיפותרמיה אך חולצה בשלום. חבל כלכך חבל...

סוף סוף איני מופיעה בערב יום השואה. אה.. איזה הקלה. לא יודעת למה הופעה הפכה לי לנטל. כל שנה הייתי מופיעה. ההופעה הפכה כבר למסורת אך כשהמנצח אמר שהוא מוותר על כמה סופרניות אני הייתי הראשונה להתנדב שהוא יוותר עלי. יש לי המון משימות מקהלה שמתישות אותי.

טוב אז לא אופיע בערב יום השואה. לא נורא. בין כה וכה כל יום הוא יום שואה אז מה זה משנה. בקיץ למשל הייתי בפולין. חצי היה שואה וחצי היה נסיון של הפולנים לכפר עליה. כן. הם נורא מנסים. אולי יותר מידי. הם קיבלו אותנו כמו מלכים. לא ברור לי אם כן למה יצא החוק הפולני הזה. נראה שהם פספסו. הם רוצים להראות שהם לא אשמים. הגרמנים אשמים. זה נכון. אבל החוק הזה הוא ככ מטומטם. כאילו מה אם אגיד שהם אחראים לשואה אשב בכלא? הם רוצים להתנער מהפצע המדמם הזה והשיגו את ההיפך. שישאלו את הגרמנים מה הם עשו כדי שיסלח להם. הגרמנים מתביישים, הנכדים של הפושעים הנאצים תומכי ישראל. גם הפולנים תומכי ישראל אבל הם עשו זאת בצורה ככ פולנית שזה התקבל ההיפך. 

חוץ מזה שכל הזמן מדברים על שואה. הרי כל ויכוח פוליטי נגמר בנאציזם. בטח כבר דברתי על זה. זה מתחיל בלעולם לא עוד אבל כא מפרש את זה אחרת. השמאל חושש שאנחנו נתנהג כמו נאצים. הימין חושש שנתנהג כמו יהודונים בקיצור לא ינום ולא יישן. נעשה מסובך הסיפור הזה