אחותי חזרה ארצה והשאירה את בעלה בגרמניה.
הוא היה בא מידי פעם לבקר.
היא היתה גרה אז בדירה שלו שהוא השאיר בארץ.
אנחנו היינו ברחובות
כמעט מידי שבוע היינו נוסעים לחיפה.
הסיפור הזה קרה כאשר סוסון היה בן שנה בקירוב
בעלה עמד להגיע, אנחנו רשמנו אותה לטיול של החברה להגנת הטבע בגולן.
מכאן יצאה תסבוכת שרק אצלנו יכולה לקרות
אחותי לא רצתה לבוא היא אמרה שהיא צריכה להתכונן לכבוד בעלה, להכין לו אוכל וכו'
כעסנו עליה. למה את מבטלת ברגע האחרון? תגידי שאת לא יכולה מראש, לא נרשום אותך.
בעלי החליט שהוא לא הולך, לא יודעת למה
ואז אחותי החליטה שהיא כן הולכת
ואחרי זה החליטה שהיא לא הולכת
וגם ההורים התערבו אני כבר לא זוכרת לטובת מי
ואז בעלי החליט שהוא כן הולך
ובסוף יצאנו רק אני ובעלי.
אבל היה מזה ברוגז אחד גדול.
בעלי אז עמד לצאת למילואים בלבנון.
כבר הפעם השניה מאז שסוסון נולד
בפעם הראשונה הייתי אצל הורי וזה היה כיף, אחותי היתה אז עוד בגרמניה.
אבל עכשיו, אם אנחנו ברוגז איפה אני אהיה?
לבד ברחובות?
ואז באו הורי בעלי והציעו שאשהה אצלם.
כך היה.
שהיתי אצלם חודש, השתדלתי להסתדר עם אמא שלו
היא היתה חולת נקיון ואני לא בדיוק כזאת אבל שם לא היו לי הרבה ברירות
ברומא תהיה רומאי.
גם ההורים שלו גרו באיזור חיפה כך שהייתי די קרובה להורים שלי
הם לא יצרו קשר.
הם לא באו לבקר. כלום. נאדה
אבא של בעלי השתגע מזה.
איזה הורים יש לך? איזה אמביציה. הוא היה אומר. את והנכד הקטן שלהם נמצאים בסביבה וזה לא מעניין אותם?
אני לא מתנהג ככה עם הילדים שלי.
הוא הזמין אותם לבוא לבקר
הם לא רצו.
לא הם וגם לא אחותי.
בסוף הוא הצליח לשכנע את אבא לבוא
הוא התחיל לצעוק עליו: איזה מן אבא אתה? ככה אתה מתנהג עם הבת שלך?
אנחנו הורים טובים אמר אבא. נתנו לבת שלנו דירה. אתם לא נתתם לבן שלכם כלום.
'אתה לא רוצה לראות את הנכד שלך?'
'אני רוצה אבל אין כופין'
בסוף יצא מזה שלום
את רואה אמר אבא של בעלי. אני עשיתי שלום. הכי חשוב שלום
בסוף המילואים נגמרו, חזרנו לרחובות,
בעלה של אחותי חזר לגרמניה
שלום שלום אבל לא שוכחים.
אולי תגיבו כבר ראבאק. נכנסים נכנסים ולא מגיבים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@