הכל חדש ונוצץ

חלפה עוד שנה. היום אתה בן 86. כאילו. שהרי נולדת לפני 86 שנה. יש משהו פילוסופי ביומולדת של אדם מת. שהרי תמיד זה יהיה היום בו נולדת לפני אך זה לא יהיה היום בו מלאו לך. לא , המוות שלך לא ככ פילוסופי. אתה מת ומתרחק. כן אתה היית ואינך עוד. אולי נשארת בליבנו ובזכרוננו אבל בתמונות לא יראו אותך יותר. גם לא יהיה שום דבר חדש לספר עליך. כן, פעם היה לי אבא כמו שהיתה לי סבתא, אפילו 2 סבתות ו2 סבים ואחד לא הכרתי. את אבא שלך. נו, פגשת אותו שם למעלה? אותם? מה שלומם?

שלומי? לא משהו. או שאתה למעלה ורואה ושותק או שאתה לא רואה כלום ולא שומע כלום וגם מה שאני כותבת פה זה כלום. מן הסתם אף אחד לא הוכיח שהמתים רואים שומעים אותנו מלמעלה ואפילו שומרים עלינו. איך שהוא עלי לא שמרת. כרגיל. אמא סיפרה שבאת לבקר אותה בחלום והיא שמעה את המוזיקה הכי יפה בעולם. אלי לא באת. לא מפתיע. כן, אבא אני עדיין לא יודעת איך להתייחס אליך. לפעמים אני מתגעגעת, לפעמים אני כועסת, לפעמים אני מרחמת עליך וכועסת על איך שהתייחסו אליך לפני מותך. ככה זה. לא השתנה. הכל באותו מינון. שום יחס לא מכסה על היחס האחר.

איך אני היום? לא יודעת. לא חושבת הרבה עליך באופן כללי. אני חושבת יותר על מי שנמצא. על עצמי, על הילדים, על שתי הגורגונות שהשארת אחריך וגם על אחותך שיכולה בשקט להיות גורגונה שלישית ובעלה. אני חושבת על האצבע שלי וכל מה שכרוך סביבה, הדירה שרציתי לקנות ולא קניתי, בגלל האצבע או שזה סתם תירוץ ואני סתם מפחדת לקנות דירה או לעבור או שיש עוד סיבות, אני חושבת על הגורגונות שלך איזה תרגיל עוקץ עשו לי. מה היית אומר על זה? בטח היית צורח עלי. אין לי אשליות. אני חושבת על הילדים שלי, על סוסון והצרות שהוא עושה לי על החייזר והצרות שהוא עושה לי. הוא עוד יותר חייזר מפעם ואני צריכה לאכול את כל זה. לא שהיית עוזר לי אבא. אני כבר מזמן לא יודעת איך היית מגיב למה שקורה לי. כללית לא טוב לי אבא אבל לך כבר מזמן לא היה איכפת. למעשה אתה נתת לגורגונות אור ירוק לשקר לי. הן ממשיכות. זה הכל. גם אתה שיקרת לי והסתרת ממני דברים וכשאמרתי משהו היית צורח.

טוב, אז הכיטוב להתייחס באופן שווה ל-3 הפאזות שלך למרות שהן לא שוות באורכן. רק לפני כמה ימים הזכרתי איך סחבת אותי על הגב, ואיך נתפס לך הגב ואיך היית בגבס. ואיך אמא צרחה עליך על הקונטסה ואיך בכלל היא התייחסה אליך. זה בעצם שווה בכל הפאזות. אמא אף פעם לא אהבה אותך או אותי. היא תמיד התייחסה אליך כמו אל nobody. זה שמביא את המשכורת הביתה, זה שמטפל בה בשיא המסירות, וזה שזורקים לאחר שימוש אם הוא לא מביא שום תועלת ורק הופך לנטל. אתי היו לך 3 פאזות. האבא הטוב האבא הרע והאבא המסכן חסר הישע. עם אחותי היו לך 2 פאזות האבא הרע והאבא הטוב. כשהיית טוב אלי היית רע אליה וכשהיית רע אלי היית טוב אליה. את הסיבה לשינוי הזה לקחת איתך אל הקבר.

כן, אז נזכרתי באבא הטוב עם המוזיקה הקלאסית, תיכף אביא עוד קטע חוויתי, באבא הרע שאני לא רוצה לזכור אבל לא יכולה לשכוח, ובאבא המסכן. לפחות אני התנגדתי למה שהן עשו לך הגורגונות, אבל אני יודעת ... הפסקת להעריך אותי, ונראה לפי החלום של אמא שאתה לא כועס שהיא הכניסה אותך לגיהינום בטרם מותך. אבל זה כבר מיסטיקה. 40 שנה היית אבא טוב, או קצת פחות. 20 שנה היית אבא רע ושנה אחת או פחות היית אבא מסכן ובעצם נראה לי שרק אני דאגתי לך באמת.... בעצם כל השנים דאגתי לך. גם זה משהו שלא השתנה כמו היחס של אמא. כשהיית אבא טוב כעסתי על אמא איך שהיא מתנהגת אליך, גם כשהיית רע כעסתי על אמא איך שהיא מתנהגת אליך למרות שאתה עושה את הכל כדי לרצות אותה, ובודאי כשהיא זרקה אותך לבית אבות הזה הגיהינום הזה. אני לא השתניתי, אמא לא השתנתה, רק אתה השתנית לי ואני לא סולחת לך על זה. אני כועסת על אמא על היחס שלה אליך. אתה לא כועס עליה וזה מכניס אותי קצת לבלבלות.

טוב אבא, אני לא אבוא לבקר אותך במקום שאתה מונח. שהן יבואו שתי אהובותיך. אני אתאמץ לשכוח את זה לרגע. ביי אבא. תיכף אשים קצת מוזיקה

ובכל זאת קשה לי להפנים את הדרך שבה הלכת מאיתנו. הדרך הכי קשה בעולם. לא זכית לשום רגע של חסד. לא היית איש נורא כל כך שהגיע לך למות ככה. אני עדיין לא מאמינה שככה הלכת. היית חי, עכשיו אתה מת. את דרכך בין החיים למוות אני מעדיפה להכחיש. זה לא באמת קרה לך אבא. נכון?

היצירה המדהימה הזאת מקרבת אותי אליך, אבא, זו אהבת חיי הראשונה. אולי מגיל 5. על זה גדלתי. זה היה החינוך שלך. אני שומעת אותה ומרגישה אותך. האם גם אתה שומע? רציתי להתחבר רק לקטע השני העצוב והמסעיר. אבל היצירה הזאת זה אתה. אתה ואני ביחד בימים טובים יותר. אתה ואני בשבתות על הכתפיים.  

לכבוד חג הפסח שעבר עלינו לטובה קניתי לעצמי מתנה.

את זה. אותו.

זה חמוד שחבל על הזמן.

כשמפעילים אותו הוא משמיע צליל כזה של רובוט ומתחיל להסתובב בכל הבית.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מדברת אליו: תלך לפה, אל תלך לשם, מה אתה עושה כאן, זוז ממני, עזוב את הרגל שלי. מה נטפלת אלי, מה אתה רוצה ממני? למה אתה לא מנקה את הסלון? ככה מנקים שטיח? עזוב את זה, זה לא בשבילך. נו, עזוב את זה. אל תאכל לי את העיתון. מה אכלת? אכלת כבר איזה שרוך? מטומטם אחד. תעזוב את הדיסק הזה. וכ' וכו'. זה נשמע הזוי אבל החתולים שלי לא הגיבו יותר בחכמה. אני אומרת לחתול תעזוב לי את הרגל הוא עוזב? אני אומרת לחתול בוא לכאן הוא בא? אותו הדבר ועוד אומרים שחתולים הם חכמים. גם הוא חכם בדרכו שלו. הוא מזכיר לי את החיפושית פרת משה. או מושרלה כפי שנהוג לקרוא לה אצלינו. כזה אדום קטן חמוד ויעיל.

הכי חמוד מה קורה כשהוא מסיים את העבודה. כשהוא עובד הוא מנצנץ עם אורות כחולים וירוקים. כשהוא מסיים את השעה שלו הוא מחפש את נמל הבית. נדלק לו אור אדום במקום האורות האחרים, הוא מתחיל לשוטט בבית עד שהוא קולט את המטען שלו. כמו גור חתולים שמחפש את אמא שלו. מחפש מחפש בסוף קולט ואז כמו החתלתול הוא בא לאמא ומתחיל לינוק. לא חלב. חשמל. חבל שאני לא יודעת לערוך ולהעלות סרטים. שווה לראות את זה

השאלה אם הוא יעיל. נראה שכן. בגללו פיטרתי את העוזרת. הוא הרבה יותר זול ממנה. הוא גם לא זורק לי דברים, לא מתווכח אתי, לא נעלב, באמת מתנה נחמדה קניתי לעצמי.

השיר מדבר על וואליום. הרובו הזה יותר טוב מוואליום

לפני הרבה הרבה שנים כשהייתי בת 22 רציתי סוף סוף לצלוח את הכנרת. ידעתי שאני שוחה טוב, ידעתי שאני יכולה, חששתי. כולם אמרו לי שאני עושה זאת בקלות . בשבילי זה כסף קטן, לחמניות טריות. התאמנתי אז בבריכה האולימפית החדשה של אוניברסיטת תל אביב כמעט מידי יום. אבל לא לא צלחתי אז את הכנרת. זה התחיל בכאב גב קטן והמשיך לכאב גב נורא שריתק אותי למיטה לכמה שבועות טובים. הוי כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום. חלמתי חלום. מתוך המיטה בכיתי על הכנרת, על הגב שלי, על הכל. הכאבים היו נוראים, לא יכולתי לזוז מהמיטה לעמוד ישר. הייתי אז בבית הורי ורק אני צריכה להזכר איך הגעתי לשם כי כבר לא גרתי שם. אבל זה לא חשוב. אבא היה סוחב אותי על גבו. גם הוא היה מקרה גב, כמה שנים לפני זה כל גופו היה בגבס בגלל גב והוא די סיכן את עצמו כשסחב אותי.

לא ידענו מה לעשות. רופאת קופח שלחה לי אחות שתתן לי זריקת אופטלגין. זה הכל. כשהמצב קצת השתפר לקחו אותי ההורים לבייגעל מאכער בחדרה. אמרו שהוא עושה נפלאות. הוא שם לי כמה כוסות רוח כמו שסבתא שלי היתה עושה ושנאתי את זה. אבל זה עזר. בהתחלה הלכתי לגמרי עקום, כל השרירים היו תפוסים, ואני חטפתי דיכאון. בגיל 22 להיות נכה? זהו? ככה אני נשארת?

החבר שלי דאז נראה כבר מתרועע עם מישהי אחרת איזה כיף לי.

כשכבר יכולתי ללכת הלכתי לאורתופד. את יפה מבחוץ - הוא אמר - נראה אם את יפה גם מבפנים. הוא הסתכל ברנטגן של הגב ואמר מבפנים את לגמרי לא יפה. יש לך עקמת ויש לך חוליה שבורה. את צריכה ללכת עם חגורה.

חגורה???? בגיל 22 ????? לא! בחיים לא!!. המנעי מכל פעילות ספורטיבית הוא אמר.

אלא שלא הקשבתי לו. חזרתי לפעילות ספורטיבית, חזרתי לריקודים, לטיולים, לבריכה, וצליחת הכנרת? בשנה הבאה.

לא הקשבתי לרופא, הרופא כבר מזמן מת

עשיתי ספורט, לא שמתי חגורה, הגב לפעמים עוד כואב, אני לא מתרגשת מזה. אני יודעת מה לעשות. לשכב במיטה, לא לעשות הרבה וזה עובר כמו שזה בא.

לימים פניתי שוב לאורתופד. הוא הסתכל בצילום ואמר: אני לא מבין איך את הולכת. סיפרתי לו את הסיפור הזה. מזל שלא שמעת לרופא ההוא. רק בזכות הספורט את הולכת.

אז מי צריך להקשיב לרופא???

שנים רבות הילך הסיפור הזה. אבחנה רפואית נשארה בגדר המלצה בלבד. האמון ברופאים ירד ל -0 .כל פעם כשרופא אמר משהו זה נבדק ונבחן....

אבל מה קרה לי השנה שעשיתי ניתוח, ששמעתי לעצת הרופאים, אמא שלי עשתה ניתוח ברגל נותרה נכה, אבא שלי עשה ניתוח אמבוליזציה היום הוא מת. שחורי שלי מתה על שולחן הניתוחים. ואני אחרי 2 ניתוחים ביד נותרתי נכה. כן. כך אמרו לי אתמול בביטוח לאומי. היד שלי כבר תשאר ככה. לעולם לא אצליח לכופף את האצבעות 4 ו-5 . לעולם לא אצליח ליישר אותן, לעולם לא אוכל לעשות אגרוף ביד שמאל. והכאבים? גם הם ישארו? או שגם כאן הם טועים הרופאים

גם השנה חשבתי לצלוח את הכנרת. אני אהיה בת 60 וזוהי הצליחה ה-60. אני וצליחת הכנרת אותו גיל. בשנה שעברה עשיתי את המסלול הארוך כמו פעם וכבר תכננתי איך אני עושה את הצליחה ה-60 בגיל 60. אבל שוב, נראה שמקסימום אעשה את המסלול הקצר. קרוב לודאי שאשמע על הצליחה בחדשות או אקרא עליה בפינה של העיתון. בת 60 אהיה נכה.מעכשיו ועד עולם. איפה היד היפה שהיתה לי. אני מסתכלת על כפות ידיים, אפילו לדודה שלי בת 91 יש ידיים יותר יפות.