הכל חדש ונוצץ

אני אישה אינטליגנטית חכמה ומוכשרת. כך אני יודעת וכך כולם אומרים עלי. אבל שום דבר לא עובד אצלי כמו שצריך. כי יש לי בעיה. אני סובלת מהפרעות בתקשורת. אני ממש ממש לא יודעת לתקשר עם בני אדם וכך יוצא שכל הכשרונות מתבזבזים לריק והכל מתפקשש לי. כך פקששתי את משפחתי וכך אני הולכת לפקשש עוד משהו אם לא אשנה את התנהגותי האוטומטית. אני רוצה להשיג דבר מה אבל הדרך בה אני מתנהלת גורמת לי להשיג את ההיפך.

נזכרתי בסיפור ותיק, יהיה לי פשוט יותר קל לספר אותו מאשר משהו שקרה לי בימים האחרונים אם כי בכללי זה די דומה.

כשהייתי בצבא יצאתי עם אהבת חיי. יצאנו תקופה די קצרה ומשהו התפקשש. היה לי מאוד קשה להשלים עם הפיקשוש הזה, בכיתי בימים בכיתי בלילות. לא ממש בכיתי כי אני לא בוכה אבל הייתי מצוברחת כהוגן. חשתי שכל עולמי חרב עלי והתהלכתי כמו צל.

ויהי היום והוא חזר. וואוו איזה כיף. הוא הציע לי לבלות יום ששי איתו אבל הבעיה היתה שאני צפונית והוא מהמרכז אז איך עושים את זה? היו הרבה אפשרויות. אחת מהן היתה שאתארח בבית הוריו אבל נערה חסודה כמוני לא הולכת לישון אצל החבר שלה כי מה יגידו השכנים. יגידו שאני זונה, מופקרת. כך שהוחלט שאני מתארחת אצל הדוד בגבעתיים. וכך, חזרתי לי מהבסיס הדרומי הביתה ארזתי מזוודה עם פיג'מה ומחלצות והלכתי לדוד בגבעתיים. כשהגעתי לשם הסברתי לאהבת חיי איפה אני נמצאת וחיכיתי שהוא יגיע.

הוא לא הגיע. כך עברו להן השעות והוא לא בא. אכלתי ארוחת ערב, הדודים השכיבו את בנותיהם לישון, יצאו לבלות בעצמם, השאירו לי מפתח והוא לא בא. ישבתי ליד הטלוויזיה כססתי ציפורני והוא לא בא. התקשרתי לשאול מתי אתה בא הוא ענה עוד מעט והוא לא בא. ראיתי את כל 'דרום פסיפיק' אני לא יכולה לשכוח את זה, ראיתי ולא ראיתי. אני רק זוכרת משם את השיר I'm gonna wash that man right out of my head שהיה מתאים להפליא לסיטואציה.

בחצות הוא הגיע. הייתי כבר חולה מעצבים. ממש רעדתי מרוב כעס. 'אני לא באה' אמרתי.'אני לא באה. ככה אני לא יוצאת איתך.' בסוף התעשתתי ויצאתי איתו. אבל הייתי עצבנית פחד ופעמים רבות כשאני עצבנית אני שותקת. וכך שתקתי באותו ערב. הוא בא עם עוד זוג אמרתי להם יפה שלום ויותר לא דברתי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מהפה וכל מה שכבר יצא יצא מגומגם.

הערב היה על הפנים. הוא הביא אותי לאיזו מסיבה אצל איזה חבר והחליט שהוא לא מדבר איתי. בסוף הערב הוא החזיר אותי לבית דודי ואז שאלתי נו מה בהמשך? תחזרי הביתה הוא אמר.

לא רציתי לחזור הביתה. זה לא מה שרציתי שיקרה.

למחרת בבוקר פרץ עלי הדוד בצעקות.'למה השארת את החלונות פתוחים בלילה? הילדות יהיו חולות מזה.!!!'

מכאן ואילך לא ידעתי מה אני עושה. הדבר הכי נכון היה לחזור הביתה אל אמא ולהגיד היה חרא אבל זה לא מה שעשיתי.

תחילה הצטערתי על כך שלא ישנתי אצל הבחור ואולי בגלל זה הוא התנהג אלי ככה. החלטתי שאני נוסעת אליו. הוא דווקא הסכים לקבל אותי ואמר שאמו מכינה עבורי ארוחת צהריים. בינתיים סיפרתי לדודה מה קרה איתו והיא יעצה לי לא לנסוע לשם כי היא לא יודעת לאיזה בית זונות אני נכנסת והיא לא רוצה להיות אחראית. אז החלטתי שאני נוסעת הביתה לחיפה כי אצלה אני לא נשארת אחרי שהדוד פתח עלי את הפה. אחרי דין ודברים היא בקשה שאשאר שם כי בסוף יאשימו אותה בכל ויגידו שהיא קיבלה אותי לא יפה וגרשה אותי מהבית. נשארתי אצלה. הודעתי לאהבת חיי שאני לא באה. הוא כעס ברמות.

אמא אמרה לי שאני יכולה לשכוח ממנו. היא צדקה. חלקית כי הוא חזר עוד כמה וכמה פעמים וגם אז זה לא ממש הסתדר..

איך יכולתי לצאת מהסיפור הזה יותר טוב?

למנהיגינו היקרים.

שלום, שמי דפנה xxxx ואני אם לשני בנים אxxx ואxxx .

מיום שבן נולד יודעת כל אם עבריה כי בנה הוא רק פיקדון בידיה. בבוא השעה במלאת לו חי שנים המדינה באה ולוקחת לה אותו. תראו לי עוד מדינה בעולם שבניה חיים בה כבני ערובה.... בגיל 18 הילד יוצא לשרת את המדינה. בעוד שבכל מקום בעולם הילד יוצא ללימודים, לעבודה. כמעט כל אזרח ואזרח בהגיעו לגיל 18 תורם שנתיים או שלוש למדינה.

מה המדינה נותנת לו בתמורה?

תמורת עבודת משרד הוא מקבל 300 שח לחודש באזרחות מקבלים הרבה יותר. כמה הוא מקבל תמורת המשימה שאליה נשלח? הגנה על המולדת? כמה מקבל על זה החייל האמריקאי?

60 שנה זה קורה ואין פוצה פה ואין מצפצף. 60 שנה אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לשרת את המולדת ולהגן עליה. בחינם. האומנם? האם אנחנו באמת נמצאים בסכנה מתמדת ובמלחמות אין ברירה או פשוט התרגלנו לתרום בנים ככה למען המולדת. תראו לי אמא אחת שאינה חוששת לבנה. תראו לי אמא אחת שלא תופסת את עצמה מידי פעם ושואלת מה יהיה? האם בני יזכה לגדול ולגדל בנים? וכל זה בשביל מה? תראו לי מתי באמת היתה כאן מלחמת אין ברירה. האם זו באמת חובה??

אני עוקבת בדאגה אחר התנהלותכם בעניין גלעד שליט. כמו כולם הוא נלקח לשרת את המדינה. כמו כולם הוא תרם חלק מחייו למען המולדת, כמו כולם הוריו תרמו למדינה המושחתת הזאת את היקר להם מכל. ועכשיו קרה שהמדינה צריכה להחזיר. הוא נלקח בשבי. הוא חי והמדינה צריכה להחזיר אותו הביתה. אלא שאתם מתקשקשים.

הוא נמצא כבר שנה בשבי וכמוהו 2 החטופים האחרים ואתם אינכם עושים דבר. אני שומעת גם קולות מצד אנשים שלא איכפת להם שהבנים יהיו בשבי רק לא לשחרר את אותם אסירים עם דם על הידיים. אני נדהמת מהזוועה הזאת עד כדי כך נעשינו אטומים. ילד חף מפשע יושב בכלא, כל פשעו הוא שהוא משרת את המדינה ואתם מוכנים לוותר עליו? שימות? רק מפני שאתם חושבים שהמחבלים האלה צריכים לשבת בכלא? אתם אומרים שאם ישחררו אותם הם יחזרו לבצע פיגועים. נכון. למה אין עונש מוות למחבלים עם דם על הידיים? הם צריכים לקבל כאן פנסיון מלא על חשבון משלם המיסים הישראלי ובבוא העת הם ישמשו קלף מיקוח?....

בני הגדול א1 כבר שירת בצהל. אבל בני הצעיר עדיין לא. ואני חוששת. רון ארד עוד לא חזר הביתה. גם הוא נשלח למשימה בשירות המולדת וחוץ מלהפריח בלונים ולהזכיר אותו מידי פעם אתם לא עושים דבר. יכולתם להחזיר אותו הביתה אך התקשקשתם איתו יותר מידי וכך הוא נעלם. עכשיו גלעד שליט מועמד להיות רון ארד. הוא חי . אתם יודעים אתם יכולים להציל אותו אבל יש לכם דברים אחרים בראש. שחררו את המחבלים. שחררו את גלעד. עד אז אני לא מוכנה לשלוח את בני לשירות בצהל. שמא גם הוא יפול בשבי ולא יחזור.

אני מקווה שעוד אמהות עבריות יצטרפו אלי.

נ.ב. שמתם לב איך הם צוחקים עלינו. כך אנחנו נראים. משחררים מחבלים בשביל סוחר סמים מקורב לממשלה ואת החייל הפשוט והטוב שוכחים. תפנימו.

הם נסעו לחו"ל, לדודים בגרמניה ואני יכולה קצת לנשום לרווחה. מרגישים?

אולי אפילו הם כבר חזרו... לא נפרדנו לשלום, לא צאתכם לשלום ולא בואכם לשלום.

לאחד הבנים שלה יש היום יומולדת. הם יחמיצו את זה ויהיו בגרמניה? אין סיכוי.

יומולדת של ילדיה זה קודש קודשים. בכלל ילדיה זה קודש קודשים.

יומולדת של בני משפחה אחרים זה מקור לפורענות, כידוע.

אני עוברת 2 סוגים של טיפולים במטרה להתמודד עם הבעיה המשפחתית הזאת.

האחד הוא טיפול משפחתי שכבר הזכרתי והשני הוא אימון אישי שיש בו גם מטרות אחרות.

בניגוד לטיפול משפחתי או פסיכולוגי יש כאן שיעורי בית ולמרבה הפלא אני מכינה אותם בקפידה.

הש.ב. האחרונים היו לרשום מהם הדברים הגדולים שמפריעים לי ביחסים עם המשפחה, מה אני מתכוננת לעשות בנידון ומה היעדים שלי.

הדבר הראשון ששלפתי הוא שאני מתכוונת להתנתק ולהמשיך הלאה וזה גם כמעשה וגם כיעד.

אבל אחרי שרשמתי הסתבר שלא כך הוא הדבר.

ובכן מהם הדברים הגדולים שמפריעים לי.

1. שהם מפלים אותי יחסית לאחותי והאפליה הולכת וגוברת

2 . שהם מסתירים ממני דברים בעיקר בנוגע לאחותי

3. שהם לא באים לבקר והם משקרים גם בנוגע לזה

4. שאמא יורדת עלי

5. שאחותי הצליחה להרחיק אותי מהמשפחה ולקבל הכל: עזרה, כסף, לב

6. שאחותי יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, שהיא מקבלת תמיכה על כל דבר והיא תמיד צודקת ואני תמיד לא.

7. למרות הכל הם באים לבכות לי על בריאותם הקלוקלת.

8. שאחותי ואני היינו חברות והפכנו לאויבות שמוכנות להרוג אחת את השניה

9. שהיה לי אבא ואין עוד למרות שהוא חי

10. שכל המשפחה המורחבת התרחקה ממני. גם הדודים בגרמניה וגם אילו שבמרכז

11.הם לא ערים לקשיי ומצוקותי. הם מתנערים מזה. לא מעניין אותם התאונה של סוסון, לא מעניין אותם שאני מגדלת 2 ילדים לבד, לא מעניין אותם שלפעמים אני נכנסת למצוקה כלכלית. רק אחותי מעניינת אותם. הם ממש מתעלמים ממני.

תגובות מטרות ויעדים

1. שיפסיקו עם האפליה הזאת ויפצו אותי על כך

2. שיפסיקו להסתיר ממני דברים ויעלו על השולחן את כל מה שהסתירו ממני. את הדירה של אחותי ואת העסקים שלה ואת כל מה שנתנו לה לפני ואחרי עם הוכחות כתובות

3. שיבואו לבקר אצלי כמו אצל אחותי בלי להתבכיין ויעשו מה שהם עושים אצלה, יסדרו קצת את הבית וכו. שיטפלו בילדי כמו בילדיה. היא היתה נוסעת לחו"ל 4 פעמים בשנה וההורים ישנו אצלה בבית וטפלו בילדיה. אני לא יכולתי לזוז מטר בלי הילדים.

4. שאמא תפסיק לרדת עלי ולדבר על אחותי בהערצה.

5. להיות חברה שוות זכויות במשפחה

6. שאחותי תענש על מעשיה ולא רק אני. שתיענש על הפיטורים ההם ולא יאשימו אותי בזה ובכל דבר אחר שהיא עשתה. שתענש על מהלכיה האחרונים, קרי הגשת תלונה במשטרה והגשת צווים. איכשהו יוצא שאני תמיד נענשת, היא הוציאה צווי הרחקה ולכן אני מנועה מלהשתתף בחגיגות ה-80 של אבי. שלא לדבר על התמיכה הכספית שהיא קבלה מהם במהלך זה.

שמעשיה הנלוזים נוסח קלאבוטל יזכו להוקעה ולא לתמיכה ומעבר לזה שלא יהפכו את הקערה על פיה, יאשימו אותי ויצרחו עלי במקום עליה.

7. שיפסיקו לבכות לי. אני לא אמא שלהם.

8.9.10 שנחזור ליחסים תקינים

11. שיתיחסו קצת אלי. קשה לי.

עוד לא רשמתי מה אני מתכוננת לעשות. מה באמת אני יכולה לעשות?

האם באמת אני יכולה להתנתק מכל זה?

בינתיים ברחתי לכאן (הלוואי אמן)

אני חושבת שגם היא נסעה איתם. היום שוב מישהו מחפש אותי אחרי תקופה שלא חיפשו.