הכל חדש ונוצץ

זה זמן רב שלא שמעתי שום דבר מהמשפחה שלי וזה אחלה. אפילו ירד לי הלחץ דם.

אבל טלפונים בהולים קטעו את השקט הזה. הדודה מגרמניה. מה קרה? היא שוב דואגת לאמא. כך מסר לי סוסון שקיבל את השיחה.

העניין שגם סוסון התחיל לדאוג. הוא התקשר עם אמא והטלפון כל הזמן תפוס. 

טוב, נכנעתי, נשמע מה יש לדודה להגיד.

ענה לי הדוד. הוא סיפר שאמא ככ חלשה שהיא לא יכולה לדבר בטלפון. אולי אני יודעת משהו

לא, אני לא יודעת כלום. אני לא מדברת איתה, אני לא מדברת עם אחותי, יש להניח שאם היה קורה משהו רציני כבר היו מדווחים לי. אם לא כדי לתת לי אינפורמציה אז כדי לבקש עזרה. כי עזרה יודעים לבקש ממני אך לא לתת.

עצוב אמר הדוד, שזה ככה, עצוב. עצוב עד לב כדור הארץ. ולא, את לא אשמה (תודה רבה) רק כל אחד אומר לו משהו אחר והוא לא יודע למי להאמין. הוא יודע שאמא שקרנית.

כן, עצוב אבל זה מה יש, המשפט הזה חוזר אצלי יותר מדי בזמן האחרון. זה מה יש.

והנה הדודה, היא רוצה לדבר איתך.

הדודה לוקחת את השפופ׳ היא נשמעת לא בסדר. משהו קרה לצלילות שלה. אי אפשר לסיים איתה שיחה. אומרים לה ביי היא אומרת ביי וממשיכה לדבר. השיחות איתה תמיד ארוכות ונמשכות לתוך הלילה, אבל הפעם זה שונה. זה לא היא....

אז אני כבר חושבת שאני יודעת מה קרה עם אמא. הדודה עלתה לה על העצבים אז היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר והניחה את השפופרת בצד. היא עשתה לי את זה הרבה פעמים כאשר היא לא רצתה לדבר אתי. אני זוכרת כמה פעמים היא עשתה לי את זה כשהייתי צריכה ממנה משהו.  היא היתה פתאום מתאדה ואחכ מספרת שהיא סנילית ושכחה להניח את השפופ במקום הנכון. מעניין שזה קרה רק כשהייתי צריכה ממנה משהו, ככה היא תמיד זמינה.

אכן צדקתי

טוב, אני מספרת כאן קטעים מחיי ללא סדר ובסוף מסדרת אותם ברשימות על ציר הזמן. אבל גם שם יש בלאגן גדול. כל הסיפורים האלה הם בשבילי והם עוזרים לי להבין יותר טוב מה הולך כאן כי רוב הזמן אני לא מבינה.

אז ככה ברחובות גרנו בהתחלה במעונות של המכון, אחרי שסוסון נולד עברנו לדירה שכורה, בתום שנה היינו צריכים לעזוב אותה. זה היה קצת מרגיז היות וסיכמנו עם בעל הבית שאנחנו נשארים שם הרבה זמן. הוא אמר אני מצטער וכך נותרנו די אובדי עצות ולומדי לקח. חשבנו לקנות דירה. אפילו התחלנו לחפש. אפילו מצאנו. אמא שלי היתה מוכנה להשתתף, ההורים של בעלי לא היו מוכנים. כן באותה תקופה ההורים שלי היו הטובים ובכלל כל המשפחה שלי ואילו משפחתו של הבעל היו הרעים. סופו של דבר לא קנינו מצאנו דירה באיזור אחר של רחובות, איזור פחות נחמד ושם שוב החלפנו כל שנה דירה, אבל לפחות באותו בניין.

היום שבו ארזנו את חפצינו היה יום הולדתי ה-30 אם אני לא טועה. אז עוד לא עשינו עניין מיומולדת. לא עשינו הפקות גראנדיוזיות או חגגנו בכפיה. אלה לא היו ימים הכי מאושרים אך הגורמים להעדר האושר היו שונים בתכלית.

בעל הבית היה פסיכולוג מפורסם. הוא התגרש אז מאשתו ומצא לו חברה נראית 2 טיפות מים כמו אשתו. כאשר עזבנו סיפרו לנו שהיה שם בלאגן שלם בין בעל הבית וגרושתו, היה שם ריב גדול, היתה שם משטרה... טוב שאנחנו לא בתוך העסק הזה, כך חשבתי... איזה טירונית קטנה הייתי....

את 4 השנים הבאות בילינו כאמור באותו בנין כאשר אנחנו מחליפים שם 3 דירות. כל דירה והסיפורים שלה.