הכל חדש ונוצץ

זה שבוע שאני לגמרי לבד

סוסון נסע לארהב, חייזרון נמצא ברחובות וממעט לחזור הביתה

לא כיף. בכלל לא כיף

זה הזמן לשאול מה עושים איך מפיגים את הבדידות. מה עושות אימהות נורמליות שכל ילדיה עזבו את הבית. איך הן מסתדרות. נכון. רוב הנשים הן נשואות כך שהילדים עוזבים את הבית הן נשארות עם הבעל. לי אין בעל וכרגע אין לי ילדים ואין כלום. גם בני משפחה אחרים אין. מה עם חברות? אז גם זה חלש. כלומר אין לי אף חברת נפש כזאת שאיתה אני מדברת ומספרת הולכת לשתות קפה. אין לי עם מי לשתף כלום. אפילו את המשפט עברתי לבד. בשמחה אני לבד בעצב אני לבד... מעיק

אני יודעת שאפשר לשנות את המצב הזה. השאלה רק אם יש כוח וסבלנות. אני חברה בהרבה קבוצות ומכירה אנשים מכל מהלך חיי. יש כמה חברי ילדות שאני פוגשת לפעמים, שואלים מתי קפה שלעולם לא יוצא. יש לי את המקהלה, אך שום פעילות מעבר לפעילויות המקהלה לא קורית. יש לי את נאמן. אני מיודדת יותר עם נשות החוסים מאשר עם החוסים עצמם. אבל שוב בבית אני לבד. איש לא בא איש לא מתקשר. עצוב קצת. אני יודעת שחברויות נוצרות. איכ שהו אצלי זה מתפספס...

טוב אז היה ערעור והוא נדחה yeh!!!

הוא לא סתם נדחה

השופטת (אחת משלושה) אמרה שתנית הסילוקין הזאת יכולה להיות דו צדדית. אני תקפתי את הצוואה ולכן יש להפעיל את התניה, כלומר כל הירושה עוברת אליה אך גם היא תקפה את הצוואה בכך שהיא מחזיקה את הדירה אצלה והחלה את התהליך אחרי מותה של אמא כך שלמעשה אני צריכה לרשת את הכל. תגיעו להסדר חבל עליכן היא אמרה. והשופט הוסיף כיוון שהיא (אני) חזרה בה אין עליה תנית סילוקין והוא דוחה את הערעור. הם יעצו לנו שהיא תקבל 65% מהדירה ואני 35%. העו״ד שלי הסכימה. אני לא ככ. אבל גם הפצלוחה לא הסכימה. אפילו 200,000 שח היא לא הסכימה. רק 100,000. לזה העו״ד לא הסכימה. אז נשוב לבית הדין לענייני משפחה. 

הבעיה שהדיון שאמרתי עכשיו לא נרשם בפרוטוקול.

האמת קשה לנהל בלוג בצורה כזאת. 

חצי מהדברים לא עובדים ואם זה עובד זה עובד לאט ולא בטוח

היום נשארתי לבד בבית ובאו אלי 2 בחורות מהמקהלה כדי למדוד שמלה.

כן בסוף החודש אנחנו נוסעים לאירופה קנטט וצריך להתלבש יפה.

ללא ספק המקהלה מאוד מעסיקה אותי וזה טוב. 

יש לנו עוד נסיעה לגרמניה בנובמבר ואחכ מי יודע. 

הקיץ כבר כאן. הימים ארוכים ארוכים.

שלשום היה היום הארוך ביותר. גם אתמול וגם היום. כך לפי הנתונים של weather channel .

בסוף החודש שעבר הייתי בלבוב.

משפחת אמי היתה גרה שם וכולם ניספו בשואה.

לבוב היא עיר גדולה. הרבה יותר גדולה ומפותחת ממה שציפיתי

היא די ידידותית ועקבות היהודים והשואה לא ככ ניכרים בה אף על פי שהיא היתה עיר יהודית, 25% מתושביה היו יהודים, היו כ-150,000 , נשארו אחרי המלחמה 800. היא היתה שייכת לפולין - גליציה והיום היא באוקראינה. האוקראינים בניגוד לפולנים אינם מכחישים שהם השתתפו ברצח יהודים ואפילו מודים שהם היו הרוצחים העיקריים. 

מקווה שהימים הבאים יהיו טובים