הכל חדש ונוצץ

אתמול היתה חזרה ראשונה אחרי התאונה הנוראת ההיא. זה עדיין בלתי נתפס שהיא לא תחזור אלינו יותר. הכסא שלידי נותר פנוי. אני זוכרת איך בזמנו היא רצתה לשיר באלטיות כיוון שלא היו חברות מהמקהלה שלה. אנחנו מקהלה מורכבת מכמה מקהלות ומתקבצים יחד פעם בחודש בערך. היא שרה בסופרן. אמרתי לה אז בואי שבי לידי אנחנו לא אוכלים אנשים וכך היה. ועכשיו הכסא ריק. תמונה על הקיר ונר נשמה מזכירים שהיא אכן לא תחזור. היתה דקה דומיה, כמה חברה הקריאו קטעים וחזרנו לשיגרה. כמובן גם הפצועים נעדרו. אחד מהם מאוד חיוני...

... כולנו רקמה אנושית אחת אומר השיר

ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו נשאר ומשהו משתנה...

בסוף החודש אנחנו נוסעים לחול ואנחנו הכוונה למקהלה הפגועה והמנצח שהתחיל איתי. אני לא כל כך רוצה לנסע. אני מזמן לא רוצה לנסוע ונמצאת בהתלבטות. התלבטות קשה שפשטת צורה ולובשת צורה. חלק בי אומר לנסע. מה ׳כפת לך העיקר נוסעים לחול אבל חלק אחר אומר: אל תסעי את תסבלי. היום גובר החלק השלילי. אז מה הבעיה? לא אסע וגמרנו. לא אסע לא אסבול לא אבזבז כסף, אסע עם הבנים או לפחות בן אחד. שם בטוח לא אסבול. ובכל זאת אומר הקול השני את רוצה לנסוע. יסעו הרבה אנשים לא רק הוא. אל תשימי לב אליו אם הוא יתנהג לא בסדר. ומי אמר שהוא יתנהג לא בסדר? אתם חצי שנה יחד ורק פעם אחת הוא התנהג לא בסדר. וכל הפעמים שהוא התנהג בסדר זה לא מובן מאליו. אז... כנראה שאסע