הכל חדש ונוצץ

נכנסנו לחדר בבית הורי בעלה ואני.

את יודעת, הוא אמר לי היא בוגדת בי כבר שנתיים ואני לא יודע מה יהיה

שנתיים... חשבתי. חתיכת חמור 10 שנים היא בוגדת בך.

והוא המשיך, אני הרוס מזה, אני לא יודע מה לעשות עם זה, לא רחוק מאיתנו רצחו בגלל זה והיא ממשיכה לבגוד בי למרות שתפסתי אותה. היא לא מוותרת. היא ממשיכה איתו. יש לי תמונות. לא יודע מה לעשות עם זה. אולי נתגרש אבל מה יצא לנו מזה. היא תצא עם בני 70, אני אצא עם בנות 20 והילדים, מה יהיה עליהם? ואיזה חוצפנית היא, סלחתי לה והיא ממשיכה לבגוד ועוד יש לה טענות. היא אמרה שהיא חולה. אני עשיתי הכל כדי להגיע מוקדם הביתה היא לא היתה בבית, היא יצאה בלי פלאפון. מה אני לא יודע שהיא הלכה אליו? אני קורע את התחת בעבודה והיא הולכת אליו להזדיין. היא מזמינה את המטפלת והולכת. אחכ יש לה חוצפה עוד לצעוק עלי.

- שמע אמרתי לו. אל תערב אותי בעניינים האלה. שניכם אל תערבו אותי. היא כל הזמן מתקשרת אלי לספר לי. תעזבו אותי. ישלי צרות משלי. אין לי בכלל חשק לשמוע אותה אבל היא כל הזמן מתקשרת. מה לעשות. לסגור לה את הטלפון?

- את יודעת - הוא אומר לי - את אשה נחמדה. אני לא יודע למה הקשרים בינינו כה גרועים. את זוכרת כשחזרת ארצה סידרתי לך דברים בבית?

- כן בודאי שאני זוכרת. אני נהנית מזה עד היום

- אני לא יודע מה קרה, אולי בגלל הטראנטע ההיא. את עשית איתה תאונה ולא שילמת את הנזק, בעצם זה לא היה איכפת לי. רק היא חיממה אותי. איזה אחות יש לי היא אמרה.

- כן? אז אני אגיד לך משהו על הטראנטע הזאת. אתם נתתם לי אותה לא תקינה. איבדתי את הבלמים בירידה, כמעט נהרגתי. היה לכם יותר רגוע שהייתי נהרגת? נתקעתי איתה בקיר בכוונה וקצת הרסתי אותה. על זה רציתם כסף? היה לי בכלל כסף?

- כן אבל מאז יש בינינו מן אי נעימות כזאת, אולי נהיה חברים, אולי נפרד בנשיקה......

אולי.......

באתי לאמא לארוחת צהרים. מזג אויר עגמומי קידם את פני. אבא פתח את הדלת. הוא עדיין לא מדבר איתי. גמני לא איתו. כמעט לא דיברנו על כלום. רק התיישבנו לאכול. את השניצל, חצילים, פירה, מרק עגבניות. לא זכור לי כזה מזג עגמומי אצל הורי. יש אצלם הכל . הכל חוץ מעצב ודיכאון. יש רוגז, יש עצבים, יש שמחה, יש תקווה, יש דיבורים בעלמא אבל דיכאון אפפעם לאהיה שם. מה קרה????

אכלנו כך בעצלתיים. לחייזרון לא היה תיאבון סוסון לא ממש אהב את האוכל. עגמומי. אמרתי?

נותרנו לבסוף רק אמא ואני לשוחח. נראה שהיא יורדת קצת מעניין הדירות. התחלנו קצת לקטר

אני: הילדים האלה פרזיטים. לא עושים שום דבר. הקטן הזה יש לו חופש כולם עובדים רק הוא לא. חושב שיש לו אמא מיליונרית. והגדול הזה בכלל.

אה, אומרת אמא בביטול. הגדול הזה, שום דבר לא יצא ממנו. תמיד ידעתי ששום דבר לא יצא ממנו. חבל להשקיע בו.

תמיד היא אמרה שהוא ילד נהדר, תמיד היא אמרה שעוד אשבע ממנו נחת. אבל את האמת היא ידעה כל הזמן. חבל להשקיע בו. לא אמרתי כלום. תמיד שהייתי מתלוננת עליו היא לא רצתה לשמוע. מה קרה לה פתאום?

אה, להיות פצוע, היא הוסיפה, להיות פצוע זה יותר גרוע מלמות. חושבים שמי שרק נפצע יש לו מזל... הם לא יודעים מה זה להפצע. מאז שנפצעתי אין לי חיים. אני לא יכולה ללכת הרבה, אני לא יכולה לצעוד, אני לא יכולה לנסוע.

אז מה אני אגיד אני אומרת. מאז שסוסון נפצע אין לו חיים. ולי אין חיים יחד איתו. וזה קרה לו בגיל 9 הוא לא הספיק לחיות. כל החיים שלו  על הסף

כן כן נכון היא אמרה וזה הכל בימים כתיקונם היתה אומרת אה, סוסון הוא ילד נהדר, עוד יהיה ממנו משהו.

מה קרה לה?

האמת שתמיד היא מקטרת  על הפציעה שלה בריטואל קבוע.

רק הפעם היא נשמעה עגמומית מתמיד

בקרוב היא תרד עלי

אז אדע שהכל בסדר איתה.

(אני כבר יודעת מה קרה לה. היא רצתה לקנות דירה בקומה ראשונה בבית שהתחילו לבנות ממולה. זה יותר מדי יקר בשבילה)

או שאני רק חושבת שאני יודעת. אני לא יודעת כלום

אני שונאת את הבית שלי. הבית בו אני גרה.

אולי בגלל שהיתה לו התחלה לא טובה

אמא חסכה לי לדירה מגיל 12

חסכון בר מצווה קראו לזה

אפילו שלא היה לה כסף לשום דבר אחר היא חסכה לדירה

באמת אף פעם לא היה כסף בבית. לא היה כסף אפילו לתלבושת אחידה. אני הייתי התלמידה האחרונה שהיה לה כאשר התחילו להנהיג תלבושת אחידה.

תמיד ידעתי שאין כסף בבית. רק מאוחר יותר מישהו האיר את עינינו שהיה כסף אבל הוא כל הזמן היה בחסכונות.

הדירה היתה מוכנה כשהייתי חיילת או סטודנטית. סטודנטית. סטודנטית שנה א'

יום אחד לקחו אותי ההורים לאיזה משרד קטן והביאו אותי לחתום על מסמכים.

אני בכלל לא רציתי דירה אז. רציתי דברים אחרים. רציתי דברים שמתאימים לבחורה בת 19 אבל כל מה שביקשתי הביא את התשובה: יש לך דירה מה את רוצה יותר.

הכי רציתי לנסוע לחו"ל

ראיתי שכולם נוסעים לחו"ל כולם חוזרים עם שיקופיות ורק אני לא

אמא אני רוצה לנסוע לחול אמרתי

יש לך דירה מה את רוצה יותר, נתתי לך דירה

אני לא רוצה דירה אני רוצה חול

אז תמכרי את הדירה

מובן שלא מכרתי. לא ידעתי איך מוכרים ובסתר לבי ידעתי שדירה זה טוב

לא אהבתי את המיקום של הדירה.

אבל לא אציין אותו בדיוק כי היום אני גרה שם.

זה היה איזור מאוד לא אטרקטיבי. איזור הרבה יותר גרוע מהאיזור של הורי, מהאיזור בו גדלתי.

לא רציתי את הבית הזה שם אמרתי שזה לא טוב

זו ההתחלה אמרה אמא, אני קונה לך דירה לא משהו , כשתתחתני הבנזוג יבוא עם דירה גם כן לא משהו וכך תוכלו לקנות דירה יותר טובה.

אבל כשהתחתנתי קרה משהו לגמרי לא צפוי בשביל אמא. הוא ומשפחתו לגמרי לא חשבו לקנות דירה. אבל הם דרשו שהדירה תהיה גם על שמו אם אנחנו נשואים. כמעט לא התחתנו בגלל זה. לא העברתי את הדירה על שמו ואני חושבת שזה לא הוסיף הרבה לנישואין שלנו.

שנים רבות בכלל לא גרתי בדירה. גרתי בעיר אחרת והדירה היתה מושכרת. הורי טיפלו בכל ענייני ההשכרה.

היו לי הרבה מריבות עם אמא בגלל הדירה הזאת. היא סיפרה לכל העולם איזו אמא טובה היא שקנתה לי דירה ואכן כל אחד שיבח אותה על כך והייתי שומעת פידבקים :מה היא רוצה? למה היא לא מרוצה? הרי קנו לה דירה.. יש לה הורים 10 והיא כפוית טובה. כך אמרו עלי הבריות. האמת נתבררה מאוחר יותר. היא קנתה לי את הדירה כדי להפטר ממני.

את המשכנתא לקחתי על עצמי: היא לא תגיד לכולם שהיא קנתה לי דירה. לא רוצה טובות ממנה. אני יודעת להסתדר לבד. שכר הדירה שימש לתשלום המשכנתא וכן בו זמנית או מאוחר יותר לתשלום שכר דירה במקום אחר.

למעשה עד שנסענו לאמריקה שכר הדירה מהדירה העלובה הזאת שימש לתשלום שכר דירה במקומות יותר אטרקטיביים. התחלתי סוף סוף להנות מהדירה הזאת. וכשהייתי באמריקה היה בכלל סבבה. הייתי שם טיילתי, עבדתי ואילו כאן ההורים טיפלו בכל ענייני הדירה. הם השכירו אותה ופתחו חשבון בשביל השכד. במיוחד בשביל השכד וכך צברתי כסף בלי להתאמץ כלל.

אבל, אצלי שום דבר לא נגמר בהפי אנד. החלטתי לחזור ארצה ולאן נכנסתי? לדירה הזאת. כל פעם שרבתי עם בעלי חשבתי לעבור לדירה הזאת. הייתי כאן 4 חודשים ושוב חזרתי לאמריקה. בארבעת החודשים שהייתי כאן עשיתי מהדירה בנאדם. הגעתי לדירה ריקה ושדופה, רוח קדים בה נשבה, כל רכושי בארץ היה מרוכז בפינה בסלון. האם זאת ישראל הטובה והיפה שהבטחתי? לאט לאט הפכתי את הדירה למקום ראוי למגורים, קניתי ריהוט חדש , אפילו שמתי מזגן, ארונות, סלון מכשירי חשמל. דירה קטנה דליקטס, ואת כל זה עזבתי כשחזרתי לאמריקה וכך הדירה נותרה כך בשממונה. פחדתי להשכיר אותה מטעם שהשוכרים יהרסו את כל מה שסידרתי. היא נשארה ריקה אבל באו לכאן דיירים אחרים. עכברושים שכילו דווקא את חפציו של סוסון. הצעצועים, המיטה, הכל. במקביל סוסון עבר את התאונה באמריקה.

בסוף כאמור חזרתי לארץ ואחרי התלבטויות רבות שוב נכנסתי לדירה הזאת

מאז אני כאן

ואני מתה לצאת כבר מהמקום הזה אבל שום בולדוזר לא מצליח להזיז אותי מכאן.