הכל חדש ונוצץ

הוא בקש מאיתנו לבנות סוכה ולהזמין 7 אושפיזינים. אני לא בונה שום סוכה. לא אמיתית ולא וירטואלית שלומית בונה. אני רק יכולה לעצום עיניים ולדמיין. את מי הייתי מזמינה לסוכה שלי. העניין שכל יום בא לי להזמין מישהו אחר. כבר ראיתי שלסוכות של החברה הגיעו אלוהים וגדולי עולם. לא רוצה אותם אצלי. רוצה כמה אנשים פשוטים ונחמדים.

אז בואו נתחיל.

ראשית אני מזמינה את שלומית. האדריכלית של הסוכה. ולשאול אותה למה אומרים עליה שהיא בונה סוכת שלום אם תמיד היא עושה צרות. כן, בכל פרק של חיי היתה איזו שלומית ותמיד היא עשתה צרות. חלק מהן מופיעות כאן תחת שם בדוי. שלומית לא עושה שלום, עובד לא עובד, יפה לא יפה ולאיילה יש רגליים שמנות. ואני מכירה כאלה אנשים אמיתיים. הם יכולים לבוא לסוכה שלי יחד עם שלומית.

שנית הייתי מזמינה כמה בלוגרים שנעלמו מכאן והם חסרים. את פרצופית, את איש הנחש, את אליה, את X וגם את אורלי שנעלמה לי פתאום מהמסך ואני מקווה ששלום לה.

הייתי מזמינה גם את סוסון הישן והטוב. אני מתגעגעת אליו. אולי הוא היה עושה קצת בלאגן ורעש

הייתי אולי מזמינה גם את סבתא שלי. לא בטוח. אולי גם היא היתה כבר מעדיפה להיות עם כל הסרברוסים.

הייתי מזמינה חלק מהאקסים שלי למפגש מעניין. הייתי מזמינה אותו, רק שאין לי מושג איפה הוא ומה עלה בגורלו. הייתי מזמינה גם אותו. סתם מעניין אותי לראות אותו. וגם את דני שאהב אותי אך אני התחתנתי עם מישהו אחר שאותו אני לא מזמינה. וגם את כפיר שעוד לא סיפרתי עליו רק שהוא היה האיש הכי יפה בעולם והכי מתוסכל בעולם וגם את ע'.

הייתי מזמינה את הילדה החולה מהכיתה של בני שנגעה מאוד ללבי.  היא היתה אבן דרך בחייו והוא אפילו היה מאוהב בה. אני מקווה שהיא כבר בריאה. ואם לא אני מתפללת לשלומה.

הייתי מזמינה אתכם חברי הוירטואלים-אמיתיים וגם אותך מוקה למרות שאת לא מזמינה אותי.

זהו? יש 7? יש יותר אך מכל קבוצה אפשר לבחור נציג....אם מתעקשים דווקא על 7 אולי שלומית תבנה לי עוד סוכה ואזמין עוד כמה... קשה לבת מאזניים כמוני להחליט את מי לבחור או להזמין, השמטתי רבים ושיסלחו לי.

...זה מזכיר לי משומה סוכה אמיתית אחת.

היו לנו בעברי שכנים אמריקאים דתיים. הם בנו סוכה והזמינו את כל השכנים. עד אז איש מאיתנו לא ידע מה באמת עושים בסוכה. ידענו שצריך קרשים מסמרים פטיש שדופק בראש וכמה קישוטים מעצבנים ולמי שמתחשק גם שם שולחן מתפרק באמצע. אה, וגם כמה ענפים יבשים לאו דווקא כפות תמרים כי זה לא היה בסביבה.

הם בנו סוכה סוכה, הזמינו את כולם וכל המסוכסכים הגיעו וישבו יחד לשולחן אחד. אמי תמיד היתה מסוכסכת עם איזה שכן או שניים. הם פתחו שולחן שולחן עם נרות, יין פמוטים 4 המינים ברכות ואוכל ושירים. היה מרגש.

אולי צריך לבנות אותה מחדש.

יש כלכך הרבה שירים על סתו. מבין 4 העונות הסתו זכה להכי הרבה. מכירים שיר על קיץ? מכירים שיר על חורף? שירי אביב גם יש הרבה אבל אין כמו שירים על סתו. סתו ועצב הולכים ביחד וכנראה אנשים אוהבים להיות עצובים. לא בטוח שהסתו כלכך עצוב. בטח לא לאוהבי החורף, גם לא למי שאוהב את עונות המעבר עם הקרירות המלטפת והנעימה. טוב. זה השיר הראשון שעלה לי בראש

בתמונה מלמטה סוסון כבר אחרי התאונה. חודש לאחר ששוחרר ממרכז השיקום. מבחינים בהבדל?

בספטמבר עדיין הכל ירוק. לפחות באיזור וושיגטון. גם העצים וגם השיחים ירוקים.

באמצע אוקטובר הכל נצבע בצבעים עזים של שלכת. תחילה השיחים מצהיבים, אחכ העצים, כל העסק נמשך שבוע בערך, העלים נושרים, העצים נותרים ערומים ואפורים. ככל שמדרימים כך השלכת יותר מאוחרת ולהיפך

כן, כאילו הגיעה שעת סיכום רק חיפשתי מתי לעשות את זה, ראש השנה ללימודים, ראש השנה שלנו, יום כיפור יומולדת איכשהו זה לא יצא. היום זה היומולדת העברי שלי ותודה לכולם על הברכות מלפני 2 פוסטים. אכן התקדמתי מלפני שנה. 68 תגובות לעומת 19 וזה אומר שאתם הרבה יותר אוהבים אותי מלפני שנה  אם כי אני קצת מלנכולית היום.

אז מה נהיה לנו.

לפני שנה עוד הייתי מסובכת עמוק עם משפחתי היקרה. מאורעות המלחמה הרחיקו אותנו עוד יותר. כזכור כולם דאגו למלט את אחותי מהתופת אך לי ולילדי לא דאגו אלא להיפך. מנעו ממני לברוח מפה. אחותי הגיבה בצו הרחקה נוסף כאשר זה נודע לי. אבל לאמא שלי היה רק דבר אחד בראש. לחגוג לי יומולדת במסעדה. כאשר סרבתי לחגוג היא עשתה איתי את הברוגז הפולני המפורסם שלה. רק לפני יום הולדתו של החייזרון היא נזכרה 'להשלים' ואני בחולשתי שיתפתי פעולה וחיכיתי למכה הבאה שתבוא ממנה. היא הגיעה איך לא ביומולדת 80 של אבי. מאז לא דברנו עד ראש השנה. בראש השנה החלטתי לאחל להם שנה טובה למרות הכל. ביום כיפור ביקשתי ממנה את התפריט של הדגים האדומים, אבל עכשיו הם שוב ברוגז. נחשו למה? כי הלכתי ליערות הכרמל ולא חגגתי איתם. אבא התקשר לברך אותי. אמא לא. כי לא ברכתי אותה. לפעמים אני תוהה מי כאן האמא ומי כאן הבת. נראה לי שאני התעליתי על עצמי בראש השנה אבל היא ממשיכה להתנהג כמו ילדה קטנה.

עם אחותי הקשר נותק לחלוטין. אולי היא עוד עושה דברים מאחורי הקלעים אבל זה ממש לא מעניין אותי. היא הוציאה צוי הרחקה ואני הסכמתי להם, פרט לעובדה שזה לא הכי נעים שבית המשפט מוציא כזה צו ללא עילה ובלי לבדוק. כן רק כשאני חושבת על זה אני מתחילה להתרגז אבל העובדה היא שזה לא ממש בראש שלי. מאז אוקטובר דאשתקד אין צוים ואין כלום. והיא למעשה לא קיימת בשבילי. אני אמנם מזכירה אותה לפעמים אבל זה בהקשרים אחרים. בשבילי לפחות.

אנשים חדשים נכנסו לחיי. חדשים ישנים. הרי הייתי בחברתם מס' שנים ולא ספרתי אותם והם גם לא ספרו אותי. היינו נפגשים פעם בשבוע נהנים או לא והולכים הביתה. אחרי המלחמה החלטתי ללמוד פיתוח קול. רציתי להתקדם קצת שם. תמיד צייצתי מאחורה. ראיתי שאורנית רק הגיעה וכבר מקבלת תפקידים בזכות זה שהיא לומדת והחלטתי לנהוג כמוה. התחלתי להכיר את אלכס יותר מקרוב. עד אז הוא היה בשבילי סתם נודניק חסר חוט שדרה אנמי וקטנוני. לא חיבבתי אותו והוא גם לא חיבב אותי במיוחד. נכנסתי אליו הביתה והכרתי איש אחר לחלוטין. הכרתי איש ממש נחמד. איש משפחה , בית חם, אישה נחמדה, ילדים חמודים, אומנם בוגרים וכבר לא גרים בבית אבל חביבים ומנומסים , בעיקר הבן הבכור שהוא עילוי מכל הבחינות. וגם כלבה קטנה וחמודה שיוצאת מגדרה כאשר היא רק שומעת את האוטו שלי. גם מבחינה מקצועית הוא נתגלה לי כאיש אחר. יותר חביב יותר נינוח והכי חשוב אפשר לצחוק איתו. התחלתי להרגיש איך הלב הקפוץ שלי מתרחב. בחבורה כמובן קבלתי תפקידים, החלפתי את נחמה שעזבה וקבלתי תפקידים נוספים.... לאט לאט נעשינו יותר אינטימיים. הוא היה מכין לי קפה לפני השיעור, היינו משוחחים מה שנקרא סמול טוק, הוא גם האריך לי את השיעורים והיה מרעיף עלי מחמאות שחבלז.

אבל בצד היתה לה גם אורנית הקטנה שמן הסתם לא שמתי לב אליה. רק לפעמים היא היתה מגיחה לי כך. אמנם בחבורה היא זכתה ליתר תשומת לב עם הגיטרה והמופע אך גמני לא חשתי מקופחת. רק כאשר בקשתי ממנו טרמפ לאיזו הופעה הוא אמר שהוא בא ממקום אחר והופיע איתה. זה הדליק אצלי נורה אדומה , התבאסתי קצת, התבאסתי יותר כאשר שאלתי איך היתה ההופעה שלי והוא אמר שהוא כועס על המתגבר, ועוד יותר התבאסתי כאשר ראיתי אותם  לא זזים זה מזו והוא לא מדבר עם אפאחד חוץ ממנה. החלטתי להתעלם מזה לפי שעה ולהנות מהגוד טיים שהוא מעניק לי אצלו בבית.

היה עוד אירוע לא נעים שהזכרתי כאן אבל גם ממנו החלטתי להתעלם ושוב להנות מכל הצ'ופרים שהוא מעניק לי.

אבל על האירוע השלישי לא הצלחתי להתגבר. החתונה ההיא. זה קרה כאשר היחסים שלנו הגיעו לשיא, צחוקים, קפה, שיחות נפש, שיעור שהופך משעה לשעתים. מחמאות, ופתאום הוא שוב עם אורנית לבד ועושה שמיניות באויר כדי להפטר ממני. לא היה בינינו רומאן אך הרגשתי נבגדת. הוא אמנם התנצל אלף פעם וחשבתי לחזור ולהתעלם מזה כמו בפעמים הקודמות אך זה לא הצליח לי. הוא המשיך כרגיל עם הקפה, השיחות, הצחוקים המחמאות השיעורים הארוכים אבל אני כבר לא צחקתי. בכיתי לי בשקט. ראיתי איך הוא ממשיך לתת לה את מירב תשומת הלב בחבורה, שמתי לב שהם באים לפני כולם ועוזבים אחרי כולם, שמתי לב והסבתי את תשומת ליבם של יתר החברים שהוא גם לוקח אותה מהבית וגם מחזיר אותה. גם בהופעות הוא הזכיר את שמה כסולנית אך שכח משומה לנקוב בשמי ובשמות אחרים. אמנם הוא ממשיך לשחק אותה יעני חבר שלי, אולי החבר הכיטוב שלי אבל היא חברה הרבה יותר טובה שלו. ובסוף נמאס לי. פתחתי עליו את הפה. אבל לא נראה לי שזה מוביל למקום טוב.

זה הכל לשנה זו.

מקווה שזו הבאה עלינו לטובה תהיה טובה יותר