השביזות הזאת מטריפה לך את תאי המוח העיצביים.
באמת.
הביטול של הטיול,
העובדה שאני כן אצטרך לעשות חיסון [מזדייןבתחתכוסשלאמאשלוחתיכתחראקטןומציק],
המבחן המניוקי של שמעון,
העבודות הלא נגמרות,
והחוסר ידע של... במה להתחיל.
הרגשת שביזות שתביא אותך ללעשות כלום.
אני רק צריכה שמישהו יבוא, יחבק אותי מאחור, ויגיד "בואי איתי" - ושנינו נברח למרחק.... לשקט.
על זה אני אשאל את אותו מישהו:
"?would you be my valentine"
אני מחכה לרגע שהכל יהיה מאופס - בלי משימות, בלי רשימת V, בלי דברים קדימה.
רגע בו אני יכולה להתחיל "מחדש", דף חלק, בלי עצבים, בלי דמעות, בלי דם מלוכלך ורועש.
אני יכולה לכתוב פאקינג פואמה על השטות הזאת,
אבל אני הכי קרוב לאימו כשאני אומרת בכיתה: "יש למישהו משהו לירות איתו?" ["ליראות?" "לא, לירות. במוח. שייצא מצד שני"]
אז פאומה זה לא בשבילי.
גם לא לצייר רקפות. או מטחנת בשר. [גם לקול של חדוה אין לי כוח]
רק מוזיקה רועשת שלא נותנת לחשוב.
כל השטויות שאני עושה, או דוחה,
לא מצליחה להיות הגיונית ורציונלית אפילו לשניה בודדת שנסחפת מהר מידי ברוח.
לו יכולתי שהתקופה המאושרת לא תיגמר. אני מפחדת.
מפחדת שזה סתם אשליה, שאני אחזור להיות נזק. לכולם. בעיקר לי.
מתי אפשר לדעת שאת חיה?
Maibe when you're being loved. I can live with that.
לאיפה נעלמו הרגעים היפים ההם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ebonie