מתלוננים:
"למה את לא כותבת בבלוג?"
"למה את לא מעדכנת?"
טוב, אני יעדכן. ואז תתלוננו:
"למה זה דכאוני? החיים יפים!"
יופי חי.
טוב, תכלס - אני לא יכולה להגיד שהשבוע האחרון והכמה ימים הנסחבים, היו ממש טובים. היו את הרגעים - אני לא אומרת. היו רגעים נחמדים, כיפים... אבל התחושה הכללית היא של ביאוס. אני לא יודעת מה עובר עלי. תשאלו אותי - ואני אגיד לכם שאני מרגישה רע או שאני עייפה.
ממתי אני מרגישה רע כ"כ הרבה ואני עייפה כ"כ הרבה? נו, באמת...
אני גם לא אדע להסביר. זה נראה כ"כ לא הגיוני כשמתרגמים את התחושה למילים.
אבל לא, אתם רוצים תרגום. טוב, אתם ביקשתם.
זאת תחושה שיש לך חרב שמרחפת הלוך ושוב מעל הלב שלך, אבל זה לא שאת מפחדת מהרגע בו היא תפגע - אלא מהרגעים בהם היא לא פוגעת, ואת קמה לעוד יום חסר משמעות מבחינתך.
את מרגישה שכל העולם נופל עוד שניה.
את חושבת: מה מלחיץ אותך בעצם? ואין שם כלום.
את חושבת: ממה את מפחדת? ואין שם דבר.
ואולי זה החלק הכי מפחיד - שאת לא יודעת מה הופך הכל למין ג'יפה בעיניים שלך.
כל היום את רק רוצה ללכת לתא השירותים הקרוב ולדפוק את הראש בקיר. לדפוק את הפיכסה לתוך האסלה.
ואני עדיין לא יודעת להסביר מה אני מרגישה.
כאב. מרירותת. דמעות. פחד. צורך בשחרור, בחופש, ברוגע.
אני לא מבינה את השנה הזאת - התחושה הרווחת אצל חבריי: הצורך בלהעמיס על עצמך כמה שיותר כדי להיות הכי מסכן.
אני רוצה את ההיפך. את הלימודים והחברים, כשני הדברים היחידים בחיי. והמשפחה כמובן.
שאני אוכל לרבוץ בשקט עם חברים, לאכול, לצחוק. לא להאבק במשהו בלתי נראה שמשנה את צורתו בכל יום.
נמאס מהמאבק.
אני מפחדת מהיום שלא יהיה במה להאבק. שאני אהיה לבד מול הצנינות של העולם.
למה מעמתים אותי מולו עכשיו? עכשיו זה הצורך בחופש. תתנו לי חופש - אני אתן לכם נחת.
אני רואה חברים מתמוטטים בשיעור, נפשית. אני רואה חברים נרדמים בלי קשר לשעה ביום.
אף אחד לא מחליט לקחת את עצמו בידיים ולחזור להיות ילדים שוב.
זה לא חוזר. הוורוד האוֹתוֹפי הזה של הילדות. זה משהו שלא נקבל חזרה. ומי ינצל אותו בשבילנו?
אני לא בת 30. אין לי ילדים שאני צריכה לרוץ ולפרנס.
הצורך ברשיון כדי לנוע ממקום למקום יכול מצידי לחכות לגיל 20. לאן אני צריכה ללכת לפני זה? ולמה לא באוטובוסים ורכבות כמו עכשיו?
למה אנחנו מזרזים את ההתבגרות?
אם עוזרים לנו להתקדם בקצב שלנו, למה אנחנו נכנעים לצורת המחשבה של להתחיל משהו לפני שסיימנו את הקודם??
תרגעו. קחו נשימה. אף אחד לא מכניס אתכם לזה.
צאו מעידן הטלוויזיה [עוד לפני שהסתיימה התכנית - פרסומות. בלי מנוחה. היפר כל הזמן] - כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם.
אני רוצה את חברים שלי. לא אנשים שמנענעים בראשם כמו הכלבים המוצמדים לשמשת המכונית ואומרים "אין לי זמן" מכל כיוון.
תפנו זמן. לא בשבילי. בשביל עצמכם.
ואני נתתי פה את המתנה היחידה שאני יכולה לתת בימים אלו. דפקתי את המציאות בפנים. והמציאות כרגע היא זובי.
אחרי כל זה - שתדעו שאני אוהבת אתכם...
ותמונות מרגעים יפים:
אלה בערב טים ברטון, על סטוק של פיצות [6] [לא ידעתי שיש לי תמונה כזו]
עוגיות ג'ינג'ר של ג'ק-סקלינגטון ודובונים...
אורנים: REL מחייך למצלמה OMG [ אני חייבת לומר שהחיוך קצת מטריד]
ופה הוא קורא קטע שכתבתי ורציתי ביקורת עליו [שעכשיו נזכרתי שהוא בסוף לא נתן].
נ.ב.: יש לו קשת!! לסקול אותו!!
ולסיום. אלילת היופי שלי [שור(סק)י] עם סביון משמאלה:
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ebonie