החזיונות על הזונות העצובות שלי 
אתמול בלילה הלכתי לישון.
לאחר מכן קמתי כמו בכל בוקר.
ישבתי במרפסת שתיתי כוס קפה מהביל שכרגיל לא היה טעים [מתוק מידי]. וחשבתי מה לעשות היום.
הרי יש את משימותיי הנמשכות לאין קץ עוד משחר הימים, וההגזמה אינה מוגזמת,
ויש את כל אותם דברים קטנים שאתה פשוט לא יכול לעבור את היום בלי לעשות אותם.
החלטתי להתחיל מלצאת מהבית - הדברים האחרים יחכו.
פתאום, זה היכה בי. משהו שונה. אין שקט, יש המון רעש בצלילים גבוהים ונמוכים. בדציבלים בלתי נסבלים.
ניסיתי לצאת מחדרי אך סחרחורת מלווית בסטירה וטיפות מים על שפתיי העירו אותי מיד. חלומי היה כעת למציאות. ולהיפך.
מיד, כאינסטינקט בסיסי, ניסיתי להבין מה קורה. או מי אני לעזאזל, בשפת בני האדם, השחוקה כ"כ במילים לא טהורות.
כמובן, כבכל חלום גיליתי שאני יפה מבמציאות, איך אפשר שלא?
עיניים נשארו כשהיו,
שיער חלק כפי שחלמתי כל חיי,
חזה תפוח ביותר, מתניים צרות עד כדי קנאה,
ושמלה שנתפרה בידי האליל.
כן, הייתי מדהימה ביופיי ומעלותי לא פחות טובות.
משהבנתי שאני שוכבת על הרצפה, התרוממתי. ושני גברים עם שפם ליוו אותי לכסא גדול במרכז הקיר האחורי. כן. הייתי המלכה - כמה לא צפוי - ולא אהבתי את זה. לא ידעתי מה לעשות.
ביקשתי שיניחו לי, בתירוץ המיגרנה הפועל נהדר כ"כ גם במיטה, וכמובן שהניחו לי לנפשי בצורה הנותנת לחשוב כי הם ידעו את שהתכוונתי לומר עוד לפני.
אך לא נתתי למחשבותיי לנדוד אליהם עוד.
החלטתי לחרוט במוחי את הדמויות בעוד אני מקווה שבזמן העובר אגלה כי אני מתעוררת חזרה לעצמי.
היה שם מספר מועט של גברים כחושים על כריות שנראה כי הציתו סגריה לפני שסיימו את הקודמת.
כמה נשים שמנות עם שמלות צרות מידי שחזיהן נראו כעומדים להתפקע ולפרום את שמלתן.
שלושה וגברים ושלוש נשים. אנשים מכובדים עם מבט אדיש וקפוא שישבו על כסאות די דומים לשלי. פשוט ישבו ובהו בחלל בחוסר אכפתיות.
שני גברים וחמש נשים אשר חזרו על עקבותיהם הלוך ושוב ונתקלו אחד בשני ללא הרף, ממלמלים דברי שטות, דברי אמת, דברים שנאמרו ודברים שצריך לומר.
ולבסוף חבורה של 27 נשים, שוכבות במרכז החדר
בפוזה, או תנוחה, לא ידעתי לומר, המבטאת מיניות מתפרצת יחד עם צורך בשליטה עצמית, פחד, חוסר אונים מתבקש, והמון עצב. כולן מאופרות באיפור כהה וכבד כענני נפש דואבים; בגדים חושפי פצע לב וגוף; חוסר הצניעות יחד עם הרצון לברוח ניכר בהבעת פניהן העצובות כל כך. יכולתי לתאר אותן כל שניה בצורה שונה ומחודשת.
להביט בהן פילח את לבי יותר מכל אחת מהדמויות האחרות.
אך להביט בכל חצר ארמוני גרם לדמעה גדולה לזלוג ולהרטיב את המשי על ירכיי. ועוד אחת. ושוב.
לא יכולתי להפסיק. אמת נוראה אחזה בגרוני - ממאנת לשחרר.
אילו יכולתי לחזור, לא לחזות במראות הנוראים הללו. הייתי וודאי המאושרת באדם.
לא היה דבר טוב בחצר הזו. ידעתי זאת.
לא רציתי להבין, סירבתי. היכתי את עצמי פעמיים. דפקתי ראשי בקיר עד זוב דם.
רק לא להבין.
אלה היו כל חזיונות נשמתי.
הן היו הזונות שלי. הזונות, המוקיונים, החכמים, הטיפשים, הלבטים, כל חיי.
כל חיי, זכרונותיי החזקים ביותר שהוליכו אותי לבצע את בחירותיי לטוב ביותר, שדחפו אותי,
היו
הזכרונות על הזונות העצובות שלי.
קטע על פחות או יותר אותו הנושא, מנקודת המבט הגברית - נכתב ע"י אחד האנשים האהובים עלי באנושות כולה.
מה שנפש מיוחדת יכולה להפיק: [לפחות יותר ממה שאני יכולה]
M
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ebonie