לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

החטא ושכרו


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2010

בייניש, גל, קורב, אתיקה


פרשיית קורב כמובן מרתקת אותי, אבל לא מהכיוון שכולם חושבים. זה שקורב הוא פרקליט בכיר, והתובע במשפטו של אולמרט, מביא את העניין בסיפור. זו גם הסיבה היחידה לדעתי להעניש את קורב. לעובד מדינה, במיוחד בתפקיד משפטי, צריכות להיות מגבלות על פיו גם מחוץ לעבודה, בדיוק כפי שאנו מצפים משופטים למשל - שלא יתראיינו בעיתון עם דעתם האישית כשהם מכהנים, וכו'.

אבל אותי מעניין הצד האחר: חובתו של מרצה לשמור על פיו. מסתבר, שיש חובה כזו. שהרי מנהל בתי המשפט - ולפי גירסה אחרת, נשיאת העליון בייניש בכבודה ובעצמה - פנו ללשכת עורכי הדין כדי שתדון בעבירה המשמעתית לכאורה שביצע קורב.

וכאן מתחיל לדגדג לי. הסבר קצר: רוב המרצים למשפטים מחזיקים גם ברשיון עריכת דין. הדבר נובע ממסלול ההכשרה לעורך דין - שכולל תואר במשפטים - וגם מסיבות פרקטיות. המעטים שמוותרים על הרשיון מגבילים אותו לתקופה מסוימת.

כל מי שמחזיק רשיון עריכת דין ורשום בלשכת עורכי הדין כפוף לחוק לשכת עורכי הדין, ולכללי האתיקה של הלשכה שהותקנו מכוחו, ובהם מוזכר - לפחות שלוש פעמים - כי עורך דין ישמור על כבוד בית המשפט. אמנם, ברוב המקרים זה מסויג ל"בעומדו בפני בית המשפט", אבל אפשר להבין שהכוונה גם בסיטואציות אחרות מחוץ לבית המשפט (למשל בכתבי בית דין, בשיחות עם הלקוח, ועוד).

חובות אלו מתנגשות לכאורה עם החופש האקדמי הקיים למרצים במוסדות להשכלה גבוהה. חופש הדעה והמצפון (שמוזכר דרך אגב בחוק לשכת עורכי הדין בהקשר אחר - פרס למוצא היכן!) מביא לכך שאנו סבורים שמרצים יכולים, כחלק מהרצאותיהם, מחקריהם וכתביהם, למתוח ביקורת על בית המשפט, ואפילו זו חריפה. גם ביקורת הנוגעת לגופו של בית המשפט (להבדיל מביקורת על דעתו של בית המשפט) מקובלת - ויעידו המחקרים על הקשר בין לימודיו של אהרן ברק לפסיקותיו, על מקום הכיסא הדתי בבית המשפט העליון (היי צ'יפס!), ועל הקשר בין זהותם האתנית של שופטים בארה"ב לפסיקתם.

לכן אני מבולבל ומסוקרן באשר לגורלו של קורב. האם באמת יתקיים בירור משמעתי של הלשכה בעניינו? ואם כן, היכן ימתח הגבול בין ביקורת חריפה ולגיטימית לבין אחרת?

מרצים רבים באקדמיה, ואני בתוכם, נוהגים לפעמים בהרצאותיהם, מתוך היסח הדעת או מתוך ארוגנטיות, להגיד "פסק הדין האדיוטי הזה" על פסק דין שלא מוצא חן בעיניהם, או על חוק. האם אני צפוי גם לעונש משמעתי? והאם כל זה נובע מהדואליות הנסתרת של מרצים למשפטים, לפחות בעיני הלשכה (חוקרים באקדמיה אבל גם מכשירי חיילים לגילדה ואחראים על אי הצפתה)?

אני מודע לכך שקורב מעט שונה מרוב המרצים - הוא פרקליט בעיקר, ומרצה קצת. אבל האם המינון הזה משמעותי? והאם מרצה שנותן גם חוות דעת משפטיות, או משתתף בהליך משפטי מדי פעם או יותר מדי פעם - צריך להתחיל לחשוש לפיו?

מה אתם אומרים?

נכתב על ידי חטא , 15/2/2010 16:48   בקטגוריות אקטואליה משפטית, אקדמיה, מדינה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  חטא

בן: 50




הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , דת , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחטא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חטא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)