החטא ושכרו

שתי פרשיות מילאו לי את השבוע. על אחת כתבתי בפוסט הקודם (כתבתי, ולא ידעתי לאן זה יגיע אז, אבל אני רק מתכוון עכשיו יותר למה שכתבתי). על השנייה קראתי בעיקר בהתכתבויות פנימיות של מרצים באוניברסיטה מסוימת, שאינה אוניברסיטת חיפה. במסגרת ההתכתבויות הללו עלה גם מכתב התמיכה של מרצים למשפטים בהתנהלות בחיפה, בטקס הידוע שבו לא היתה תקווה.

קודם כל, בעיקר לאחר שהתרשמתי מהמכתב הזה של פניה עוז זלצברגר, שאותה אני מעריך, אבהיר: אני לא בעניין של לקרוא בוגדים, קוויזלינגים, לא פטריוטים (או אף, כפי שכתבה מישהו בהתכתבויות - לוקים רפואית ונפשית) למי שמוריד את התקווה מטקסים. אבל יש לי תחושה שהחוטאים מתחבאים תחת המטריה של השמות המגעילים, של ה-Blaming and Naming, של הטוקבקים. אני חושב שצריך לקיים דיון רציני בעניין, ולא מוכן שקבוצת ימנים או סתם בריונים מילולית יקחו לי את האפשרות לדבר.

אז נתחיל מהפיל שלא מדברים עליו: למה זה קורה בחיפה? ובכן, נתון ידוע לכל מרצה למשפטים הוא שמספר הערבים אזרחי מדינת ישראל שלומדים משפטים גבוה מאד באוניברסיטת חיפה. למיטב ידיעתי, זה נכון גם בפקולטאות אחרות באוניברסיטה, ואני לא חושב שיש כאן איזשהו טעם לפגם. אני מניח, שהסטודנטים הערבים הרגישו שלא בנוח עם התקווה, שיר לאומי, שמתייחס ללאום היהודי וכמיהתו לארץ ואינו כולל אזכור למיעוטים לאומיים חשובים אחרים הנמצאים בציון. אני מניח, שחוסר שביעות הרצון הזו התבלטה גם באירועים קודמים.

האם - מתוך כבוד למספר הלא מבוטל של בוגרים לא יהודים - ראוי להשמיט את ההמנון? אני לא בטוח. נכון, ההמנון שלנו לאומי ויהודי. נכון, מיעוטים אחרים לא מזדהים עימו - אבל חלק מהגדרת היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית כולל העדפה לאומית מסוימת, לפחות ברמה הטקסית. גם דגל המדינה הינו יהודי, ומדיר מיעוטים, ואני מניח שלא חשבו להסירו מהאולם (במידה והיה שם). גם שם המדינה הינו כזה, הסמלים המופיעים על תעודת הזהות שהיא מנפיקה, ועוד.

הדיון בשאלה האם בהעדפה היהודית הזו יש פגיעה בדמוקרטיה היא שאלה מורכבת. יש רבים שעוסקים ועסקו בה. אני אפילו מוכן לקבל שיש כאן בעיה, ושמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון. אבל המצב הנוכחי - המונצח בחוקי היסוד שלנו - הוא כזה. האם מי שדעתו אינו נוחה מכך רשאי לשנות סדרי טקסים?

גם הטענה שזהו טקס ועניין "פרטי" ולא "ציבורי" שהעלו רבים (הישג פרטי שצריך לאפשר לחגוג אותו בצורה לא לאומית) לא נראית לי מספיק מבוססת. הטקס הינו טקס ציבורי, שנועד לאשר את ההכרה שמדינת ישראל - באמצעות המועצה להשכלה גבוהה, גוף ממלכתי - נותנת בהשכלה שרכשו הבוגרים. השכלה זו מומנה ברובה על ידי אותה מדינה. הרשמיות המתחייבת ממעמד ההסמכה, בודאי באוניברסיטה ציבורית, יחד עם הטקסיות שבה, היא חשובה וויתור עליה לא נראה לי סביר ולא מידתי. אין גם מדובר בכפייה (בניגוד למה שמעלה פניה בדמגוגיה מסוימת בסוף מכתבה) - אני מניח שסטודנטים שאינם שבעי רצון ממילות ההמנון לא השתתפו בשירה גם בטקסים קודמים. אף אחד לא מכריח אותם, וטוב שכך. גם אני לא רוצה שיכריחו אותי לשיר המנון. אני מכיר אנשים חרדים שלא רוצים לשיר את ההמנון מסיבות ברורות ("עם חופשי" הידוע). אבל באוניברסיטאות נהוג לשיר את התקווה בסוף הטקס, תחת דגל ישראל. זה סמל שנראה לי שוויתור עליו מהווה כניעה מראש, בלי דיון רציני וודאי ללא שינוי משפטי - לגישה של "מדינת כל אזרחיה". ושוב: מותר להתווכח על זה, מותר לחשוב את זה, מותר לבטא את זה, אבל יש דיון - ויש מצב משפטי, חוקתי, ערכי קיים. שינויו לא מתבצע בהחלטה של פקיד אוניברסיטאי על טקס.

למרות ההתלבטות המסוימת בסוגייה עצמה, דבר אחד ברור לי. אנחנו ממשיכים במסע ההתפרקות של העגלה הישראלית. בלי תקווה, בלי התייצבות לחקירה, ירצה לזכור ישראל, ירצה לזכור אלוקים - בעוד כמה עשרות שנים, אני חושש שאף אחד לא יזכור את האפיזודה הקרויה מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית.