לא טוב לדכא תמיד את כולם. אחרי הפוסט הקודם, והתגובות אליו, וההפניות אליו, אני חושב שהגיע הזמן גם לטפוח למישהו על השכם. למדינה, ככל הנראה. וזה דווקא מתחיל אצלי מהערב הקודם.
אתמול בערב הייתי בטקס יום הזיכרון בבסיס צה"ל מסוים. אני שם כל שנה. הטקס תמיד מושקע באופן שמפליא אותי. הכל, החל מהנגנים והמקהלה, וכלה בתאורה, מעוצב ומטופל כאילו זה היה המטרה היחידה של הצבא, היחידה, או מי שעסק בהכנת הטקס. אמנם, בכל שנה קורים תמיד שני דברים עיקריים ומפדחים בטקס: קוראי הקדיש ופרקי התהילים הם תמיד, אבל תמיד, שני זקנים מעדות תימניות או מרוקאיות, שקוראים את הטקסט במבטא כבד, ומקפידים לשכוח שהם בבמה ומול מיקרופון פתוח ולכן בסיום לדבר אחד אל השני בעניינים פרוזאיים ("שמעון! אל תשכח את המשקפיים! מזל תכעס עליך אם תשכח אותם שוב!"). למותר לציין כי כל שנה מדובר בשני אבות שכולים אחרים. אבל המוצא, וההתנהגות האנושית הזו תמיד חוזרת על עצמה.
הפדיחה הקבועה השנייה היא שאבוקת הזכרון, היכן שלא ישימו אותה, וכיצד שלא יעצבו אותה, תמיד תאיים לשרוף את הבמה ואת האוכלוסיה מסביבה. בשנים קודמות הרוח פשוט העיפה גיצים על התפאורה הדליקה. השנה הציבו את האבוקה בתוך קונסטרוקצית ברזל מאיימת (שדמתה יותר מכל לעוגב ענקי), רחוק מהתפאורה, אבל הרס"ר הצה"לי החליט לעטר אותה בזרי פרחים. פרחים גדולים, עם הרבה עלים. אז הם התחילו להשרף. כל שנה אץ רץ, באמצע הטקס, איזה נגד, עם מטף אש, ומתחיל לטפל במפגע במהירות. אני תמיד מרחם עליו: הוא בטח זוכה לצעקות מהממונים על הפשלה, והיא תמיד קורית...
ואתמול, כשהטקס הסתיים, והפשלות עברו, וכל שמות ההרוגים נקראו, והחיילת על הבמה אמרה "תם הטקס", הבנתי את זה. כל הטקסים הללו הם חלק ממני. הם חלק, אני מקווה, מאיתנו. האירועים הקבועים הגדולים והמתוכננים, וגם הקטנים והאקראיים, יוצרים את התרבות שלנו, את המדינה, את ההגדרה שלנו. שני הזקנים הפטפטנים שקראו קדיש לפני רגע, הנגד המפוחד, מפקד הבסיס עם הקול העבה, מנצח המקהלה הפומפוזי, הדגלים והפרחים, הם אנחנו. הם מי שאנחנו כישראלים.
אבל נקי ללא כלום אי אפשר. רטנן הייתי ורטנן אשאר. כל שנה בוחרים לטקס שירים. כל שנה מפליאה אותי העובדה שיש כל כך הרבה חילון בשירי האבל, וכל כך מעט דת, וזה כנראה בסדר. השנה, אחד מהשירים שבחרו היה השיר של דניאל סלומון, "בא מכאב". שיר יפה, וכך גם המנגינה. הוא גם עוסק בארעיות של החיים ומתאים לטקס שעוסק גם באובדן. אבל, הבחירה עצבנה אותי. מותר להתאבל בדרך חילונית ונטולת אל. מותר גם להתאבל בדרך דתית. אני גם מוכן לקבל כי הטקסיות הפומבית תהיה חילונית, כדעת הרוב. אבל מכאן ועד השמעת קטעים משמיצי אל (שאינו, אבל אם ישנו, הוא "צורח למלחמה"), המרחק רב. הרגשתי רע, זעתי בחוסר נוחות בכיסא. הרגשתי כמיעוט נרדף, ושתקתי.
הנה הטקסט שלו, למי שרוצה לחוות דעה:
לא בא ממשפחה מאושרת
שכולם רק מחייכים
לא בא מבית אוהב
שכולם תמיד תומכים
לא בא ממקום גדול וחשוב
בא מעפר, בא מעפר
ולעפר יום אחד אשוב
לא בא ממשפחה מהורהרת
שכולם לא בטוחים
לא בא מבית הרוס
שכולם רק נפרדים
לא בא ממקום קשה ועצוב
בא מעפר, בא מעפר
ולעפר יום אחד אשוב
אם יש אלוהים בליבי
אז למה הוא בורח
בא ונעלם
רחוק מעל כולם
עמוק בתוך הים
אם יש אלוהים בליבי
אז למה זה צורח
עכשיו למלחמה
אז למרות שקר לך
חבקיני, אהובה
לא רוצה למשפחה מאושרת
של הורים שמבינים
כל דבר שעובר על הילד
ותמיד הם מודאגים
לא רוצה לרפא כל פצע בגוף
בא מכאב, בא מכאב
ולכאב יום אחד אשוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
