החטא ושכרו

אני מניח שבאתיקה של הבלוגוספירה יש משהו כנגד פוסט במקום תגובה, ולכן אקבל באהבה כל לינץ שיעשה בי ובפוסטי. אבל, הכתבה, ואחר כך פוסט החרטה, של נטע, הביאו אותי לבצע את הבלתי מקובל ובמקום להגיב לפוסט של נטע אצלה, ובכך להעלות את קרנה בעמים ובקרב הפוסטים המוגבים ביותר, לכתוב אצלי את התגובה. לזכותי אטען כי א. חשבתי על הכתבה של נטע במשך כל יום הכיפורים, וגם - אוי לאוזן שכך שומעת - על מה אכתוב בבלוג שלי עליה, אז בעצם זו לא תגובה לפוסט בישראבלוג, אלא תגובה לכתבה בקשת, ותסכימו איתי שאין אתיקה לתגובות באתר חדשות עם טוקבקיסטים, וב. אני לא רוצה להתערב בתוך ביתה של הבלוגרית הנשואה במחלוקת עם האיש שלה, החביב, החכם, והחתיך (וגם, לצערו, חילוני). לכן, אני כותב זאת פה, על אחריותי ועל פיסת הבלוג שלי.

לכל מי שאיבד אותי, להלן תקציר האירועים:

בערב יום הכיפורים נטע כותבת בקשת על יום כיפור שלה ושל החילונים. חילונים החוצה מבית הכנסת, אתם מפריעים לנטע להתפלל ולהתערטל בפני האל (חרוז!).

במוצאי יום הכיפורים נטע מתחרטת בבלוג שלה, בעקבות גלי נאצות, חירופים וגם טיעונים הגיוניים שהיא מקבלת, מבקשת סליחה, וחוזרת לתלם: יום הכיפורים לכולם. נכס לאומי לא ישולל מכל העם, כולל רוכבי האופניים ובולסי השינקיין.

מה לעשות, אני מעדיף את נטע הלא-מתחרטת. במה שהיא כתבה בערב יום כיפור, יש הרבה אמת. אולי, זו היתה כתבה לא מתאימה לרגע לפני יום הכיפורים, בו אנו אוהבים להשתכשך באמבטיית ה-כולנו ביחד - החמימה והפיקטיבית שלנו, לברך את "כל עמישראל" בברכת גמר חתימה טובה (גם את האתאיסטים, וגם את אלו שהחתימה שלהם כוללת, ללא ספק, אם נלמד מהעבר, הרבה חטאים מסוגים רבים ושונים, כלפי עצמם וכלפי כולם), ול"התפלל עם העבריינים" במין ותרנות כזו.

זו אולי לא כתבה טובה ל"כל נדרי", אבל היא אמיתית עד כדי כאב. אמיתית עד כדי כך שגרמה לי לבכות במשך "נעילה" (במחזור היה כתוב שמי שלא בוכה בעת נעילת שער, משהו לקוי אצלו. כמה שזה נכון).

השנה, בבית הכנסת שלי היו מעט "חילונים". הרוב היו חובשי כיפה סטנדרטים, מה שלא אומר שאין לנו חטאים. אבל הדילמה של "איך להגיד לבחור עם כיפת הכותל הלבנה שאני מוכן להראות לו בסידור אבל שלא ידווח לחברה שלו בחוץ על המיקום שלנו בתפילה באמצעות SMS בפלאפון", (כי "אסור לדבר בתפילה" אבל לסמס מותר) לא נקרתה בדרכי.

במקום זאת, התפללתי בקרב בני מיני, במונוליטיות ראויה לציון, והייתי עסוק בעצמי, במחדלים שלי, בפחדים שלי מהשנה החדשה, ובהבטחות שלי לעצמי לתקן. אני מודה שגם זה לא מספיק, שצריך גם לתקן את העם, שצריך גם להיות במצב אחדותי כדי להמשיך ולאחוז בכל הערכים שלימדו אותנו (ארץ ישראל - אופס - תורת ישראל - אופס - עם ישראל - אופס). אבל בחדשות של מוצאי יום כיפור זה הכה בי. זו היתה השנה הראשונה של המהפך ההסטורי. כן, גבירותו ורבותי, שינוי מגמה שמתאר הכל: לראשונה מאז קום המדינה, דיווח הקריין במוצאי יום הכיפור (מתי בדיוק הכתבים עורכים וכותבים את החדשות שמשודרות חצי שעה אחרי צאת החג?) על מספר נפגעי תאונות אופניים של ילדים, גדול יותר מזה של מתעלפי בית הכנסת. אלו ואלו בדוחק מתפללים. זה לאלוקי "מרוץ את מצמן", וזה לאלוקי האלוקים. אבל השנה, מכורי האופניים, המנהג העיקרי של החג, גדול היה מאלו שהתעלפו מחמת יום הדין האיום והנורא.

יהדות היא אולי גם תרבות, ולא רק דת. מקבל, מכבד, משתתף. לכן, לא אתמה על ערבי לימוד בשמחת תורה או בשבועות שמלווים בהקרנת סרטים ובמיקרופונים. או על קבלות שבת של דב אלבוים שמצולמות או משודרות בשבת. או על כל "עלמא" דכוליה, "בינה" דנפשיה, ו"תאיר" דדוסיה. מותר, טוב, נכון.

אבל מה בדיוק נאמר פה? שיום הכיפורים, יום הדין, הוא יום ה-אין טלויזיה - אז - ניקח - דיוידי - ונלך לבית הכנסת להרוג שעתיים? זו התרבות היהודית? אני מבין עוד את מי שבא לבית הכנסת לחלק מהתפילות. גם אני נשברתי בעקבות הצום בעבודת הכהן, והלכתי, לצערי, לנוח בביתי. הלכה היא כי עדיף להתפלל בבית מאשר להתעלף בבית הכנסת, למרות היתרונות הפומביים שבאופציה האחרונה. אני לא מבין את אלו שהפכו את הצפיה בקופים עם הכיפות לחלק מהמופע של יום הכיפורים. אם אין ליאור שליין, אז לפחות יהיה חזן. אם אין כוכב נולד, אז לפחות תקיעה ===(סיפור אמיתי: בכל שנה היה בא לבית הכנסת במקום בו גדלתי יהודי זקן, לא דתי בעליל, לתפילת כל נדרי. זו היתה התפילה היחידה שהיינו רואים אותו בה. הוא היה מחכה, בתמהון בולט, עד לסיומה ואפילו נשאר - שלא כמנהג שאר החילונים - לתפילת ערבית שאחריה. אולם בסופה, כשכולם מקפלים את הטליתות - בערב יום כיפור יש טלית, מה שגורם לי כל שנה לצאת מהבית בתרועות נצחון ושמחת הסעודה המפסקת, ולחזור תוך חמש דקות עם זנבי בין הרגליים כדי לקחת את התיק טלית, סליחה על ההפרעה בסיפור - הוא היה צווח: "ומה עם התקיעה? איפה השופר? מה אתם, לא יהודים?". לא עזרו כל ההסברים ששופר תוקעים בסוף יום כיפור, ולא בתחילתו. בנעילה, ולא בכל נדרי. הוא טען בתוקף שמבית אביו היתה לו מסורת לתקוע בשופר בליל יום הכיפורים, כדי "לעורר את המלאכים". הוא היה קופץ כאחוז אמוק בבית הכנסת, ובסופו של דבר, מאתר את השופר המוחבא מתחת לבמה, אוחז בו - למחאות הנמרצות של הגבאים - ותוקע בקולי קולות. למי שלא מבין, זה היה חילול יום הכיפורים אמיתי, אבל חלק מהוויה שלנו בתפילה מדי שנה).

לא מקבל את זה. אל תבואו לבית הכנסת שלי ככה. אל תהפכו אותי לחלק מהתפאורה שלכם. גם לא לאלו שעושים זאת כדי לספוג "חוויה אנתרופולוגית" (לרוב אשכנזים) וגם לא לאלו שעושים זאת מתוך רצון להסתופף תחת כנפי הדתיים האמיתיים, כחלק משמירת המסורת החלקית מאד שלהם (לרוב, ספרדים).

וכן, בית הכנסת הוא "שלי", ולא שלך, רני. אני נושא בעלות הבנייה שלו, אני נושא בעלות תחזוקתו השוטפת, ואני גם מחזיקו מדי יום. בית הכנסת אינו רכוש הציבור. גם במקומות בהם הוא ממוקם על קרקע ציבורית - גם תיאטרונים, קיני צופים, וקופות חולים, ממוקמות לעיתים על קרקע ציבורית. זה לא אומר שמותר לך לעשות בכל יום שתחפוץ בו את אקט ה - אני יהודי - שלך. המדינה, תתפלא, בקושי נושאת בעלות המים שבהם משתמשים הכהנים לנטילת ידיים לפני הברכה. ואם היה מעז שר כלשהוא לבקש להעלות את התקציב, ולדאוג שיהיו בתי כנסת על חשבון המדינה באופן מלא - אני מניח שרוב החילונים היו מתנגדים. גם אם היינו רוצים לבנות בית כנסת כזה בשכונה חילונית - כדי שיהיה מקום לכם לבוא להתפלל בשבת - הייתם מתנגדים.

אז אל תהפכו לנו את מועדון החברים שלנו למקום ציבורי שלכם, כי לכם יש רגשות אשם או חוסרים במקום שפעם היה יהודי. תנו לנו את יום הכיפורים, וצרו אחד חדש לעצמכם.

כואב? נכון. מנוגד להרבה ערכים יהודיים שלמדנו עליהם? מדויק. מציאותי? כן. זה העונש שלנו, במוצאי יום הכיפורים התשס"ח.