החטא ושכרו

הבטחתי לעצמי שלא אחזור למדמנה של טיב טעם. כבר טענתי פה טענה בדבר היחס של התקשורת למהלך - שנכשל, בדיעבד - של רכישת החברה בידי גאידמק וסילוק הטריפות והשיקוצים ממנה. טענתי שהיחס המוטה למהלכים של גיאדמק לא נובע מביקורת כלכלית גרידא, אלא מהפחד מכיבוש מעוז הטריפה בידי הדתיים, או עושי דברם. חטפתי קצת מקוראי החילונים, והגעתי למסקנה שאולי, אולי, אני חושד בכשרים (או לפחות, חושד במגדלי בקר נמוך שהיה יכול להיות כשר אם היה דומה יותר לכבשים).

אבל, השבת הגעתי למסקנה שלהתעלם אי אפשר. בחסות השביתה המתקרבת במקום עבודתי (הנה הקשר לנושא החם, אל תגידו שאני לא נוקט באמצעים לקידום הבלוג), קראתי עיתונים יותר מהרגיל. גם הספקתי לראות קצת טלויזיה ביום שישי.

ולכן, שתי פרשיות יקשרו בפוסט זה אחת לשניה. שתיהן יגרמו לי להיות הפרסונה נון גראטה במעוזים שאני מסתובב בהם מדי פעם, אבל חסות הבלוג מאפשרת לי זאת.

מעריב, המוסף לשבת:

יע פז מלמד, בעמ' 15, כותבת כי "יש בשר אחר". "קובי טרייביש, האיש שהקים את טיב טעם, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של שוק הבלתי כשרים...החליט להמר עליו, וניצח...התוצאה של הנצחון שלו היתה שלב חשוב גם בניצחון המתמשך, למרות שזה לא תמיד נראה כך, של החילוניות...המוסד החשוב הזה ששמו טיב טעם זקוק היום להגנה מסוימת [מול הביקורת של כלבוטק, ח']...צריך לקוות שהם יחזיקו מעמד".

מעתה נאמר: נגן על החזיר, נתעלם מהחתול. נקבל הרעלת קיבה, אבל לפחות לא נקיא עוף כשר, אלא סלאמי מסולסל. או כמו שהמנכ"ל המודח של מקאן-אריקסון אמר, עדיף להתגולל על שופרסל. הם גדולים יותר, ובעיקר - זו תוספת שלי - לא מוכרים חזיר ומקדמים אג'נדה.

צריך לשים לב למה שאומרת פז-מלמד, כי היא בעצמה מגיעה ממחוזות הברנז'ה העיתונאית המתחקרת. ומול מי היא ניצבת? מול אושיות הברנז'ה. מול רפי גינת - האיש, הכולבוטק, מחסל הקוליפורמים, עורך העיתון הנפוץ במדינה (לשעבר) ומנכ"ל חדשות ערוץ 2 (לעתיד?). גם פושעים והתנקשויות לא יכלו לו. החזיר והשרימפס, יחד עם הגבינה עם העובש, יוכלו גם יוכלו.

ואם חשבתי לרגע שעדיין אני לא מבין את הנקודה, בא מחמלי, הכשרוני והחביב להדהים, קובי אריאלי, באותו מוסף (זהו, דרך אגב. אני חושב שאראל סגל, קובי, ועוד כמה כותבים שאינם שמאלניים צריכים להפרד, דנקנר הרב תרבותי עוזב, ובמקומו תוקם שם ממלכת גילת, בעריכתם של גלעזר ויובל, אבל אין מה לעשות, נמרודי בחוסר מזומנים), וכותב את הדעה שלו. בקטן, ערוך ומוסתר יחסית לפז מלמד, אבל גם הוא אוחז באג'נדה שלו - "השמחה העצומה לאידו של קובי טרייביטש...שברשעות וחוסר מחשבה שינה באופן מהותי את אופיה היהודי של ישראל בכך שהכניס את מוצרי החזיר למרכזי הערים ולמרקם החיים במדינה...לפעמים, המטרה מקדשת את האמצעים". נו, אז סופית מסתבר שהכל פוליטיקה.

אבל, זה לא בדיוק כך. מה שמרגיז אותי הוא ההתגייסות של התקשורת לאפשר לטיב טעם את הצד השני של הסיפור - אם יש כזה. שידור ישיר של מסיבת העיתונאים בה הם הבטיחו גילויים שיסתרו את התחקיר (ולא סיפקו), טורים בעיתון שמבכים את גורלו המר של קובי ט', פרסומות בלי הפסקה (במימון עצמי, לא חשדתי אחרת) מטעם טיב טעם, ובעיקר - התעלמות ומחילה של ההתנהגות הבלתי נסבלת במסגרתה סירבה טיב טעם להגיב במסגרת התוכנית - למרות שהובטח לה זמן מסך מלא.

נו, אז אני מבין שצריך לאפשר לכל אחד, גם למוכר בשר שנאכל ע"י חתולים, את פרסום דעתו. חופש ביטוי, לא?

אז הנה. ביום חמישי שודרה התוכנית "תיק תקשורת". פנינה של ממש, חובה לכל מי שמתעסק בדמוקרטיה הישראלית. מנחה התוכנית, חיים זיסוביץ, העלה לדיון את העובדה המרתקת, שבאמת התקשורת הצליחה להסתיר, לפיה עמותה מסוימת, שאיני זוכר את שמה, סהרורית ככל שתהיה, ביקשה להעלות קמפיין המקדם חנינה ליגאל עמיר, ונדחתה ע"י כל כלי התקשורת המרכזיים: הרשות השניה, רשות השידור, העיתונים המרכזיים. אפילו בעיתוני החינם לא אפשרו לה לפרסם את המודעות. זה לא עלה בתוכנית, אבל יתכן שב"מקור ראשון" נתנו לה. לא ראיתי, כי אני לא קורא אותם.

אז זיסוביץ ראיין את חנוך מרמרי, עורך הארץ לשעבר, ואת טלי ליפקין שחק, עיתונאית בכירה. איזון נאות? אולי. קצוות הדעה שלהם נעו בין - אין מה לדבר על פרסום דעה עיתונאית כזו (שאסורה בודאי) אבל המו"ל צריך להחליט וזכותו למנוע פרסום מסחרי של דברים שלא מוצאים חן בעיניו, גם בפרסומות (מרמרי, תוך רמז עבה למוסריותו של המו"ל שכן יעז לפרסם), לבין - דעה כזו אסור לפרסם, ואסור להעלות על הדעת, פן הדיון יהפוך ללגיטימי (ליפקין שחק, שלזכותה יאמר כי היא עקבית - גם מודעות לשירותי מין היא מציעה לאסור, וזו גישה קוהרנטית).

נתעלם מהעובדה שכל אחד מהם היה מתחלחל אם הייתי מציע לאסור כל פרסום המציע לשחרר את - נניח - ברגותי, שלא לדבר על איסור לנקוט עמדה כזו בטור עיתונאי. נכון, ליפקין שחק מיד קפצה - בתגובה לאזכור דוגמא דומה מצידו של זיסוביץ (הוא דיבר על קונטאר, שרצח אב וילדו הקטן), ואמרה שזו דמגוגיה - כי יש בכך מתן לגיטימציה לערעור הדמוקרטיה. אבל נראה לי שהתבלבלו לה הערכים. רצח ראש ממשלה כן, ורצח המונים - בטרור חסר הבחנה, של נשים וילדים - לא? הפרוצדורה לפני המהות? יותר חשוב לשמור על הראש מפני הפיכה, מאשר לשמור על האזרחים מפני מוות? אולי. אבל בטוח שאין בפרוצדורה כדי להצדיק השתקה.

בעצם, למה אני מרחיק לכת? הנה הקשר בין הפרשיות הלא קשורות לכאורה. לפרסם דבר מה על טיב טעם, החילוני, אולי אסור, או לפחות לא כדאי. לפרסם דבר מה על יגאל עמיר - מותר, ואף מוצדק, ואף כדאי למנוע פרסום של דעות הפוכות. חופש הביטוי בגירסת התקשורת הישראלית: פרסם כל דעה שנוחה לך, מנע פרסום של כל דעה שאינה נוחה, ובעיקר - הגן מפני פרסום פוגע על אלו שמקדמים את דעותיך.

דמוקרטיה? מזמן לא.