חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986 הוא חוק חביב עלי. גם הניחוח המפדלניקי העתיק שעולה ממנו, כמין ניסיון נואש לקבע את המציאות הסמי-דתית בארץ בתקופת חקיקת החוק בנורמה מדינתית כתובה. גם הניסוח שלו - דומה לקביעת שעון הקיץ, אבל עוד יותר חמוד: מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן... החוק הוא אחד החוקים שעבירות עליהן מסורות לסמכות בתי המשפט לעניינים מקומיים, בית משפט מוזר ומרתק שעליו אכתוב אולי בעתיד. אבל, בינתיים, החוק עשה רעש: עיריית ירושלים הגישה כתבי אישום, השופטת צבן בר אשר החליטה לזכות מחוסר אשמה, והארץ חגגה.
האמת? קריאת פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים מומלצת לכולם. קשה למצוא את פסק הדין, משום מה, באתר בתי המשפט הישראליים, אולם כל מי שיש לו גישה למאגרי מידע משפטיים יכול למצוא אותו בפדאו"ר, או בתקדין, וכו'.
פסק הדין כתוב בחסכנות, וכשמניחים בצד את האווירה הפוליטית - לכאן או לכאן - מתגלה הנמקה יציבה, מבוססת, לא חריגה וגם לא מהפכנית ביסודה. בקיצור נמרץ, השופטת מגיעה למסקנה כי "פומבי" אינו זהה למונח "ציבורי", אלא דורש מידה רבה יותר של חשיפה ציבורית. פומבי הוא מקום שנראה לרבים, פחות או יותר. מכאן, מגיעה השופטת למסקנה כי כתב האישום לא ביסס את יסודות ה"פומביות" הנדרשת לעבירה, והסוף ידוע.
פסק הדין פוסח - ואולי בצדק - על הגדרות יותר מדויקות של המקום הפומבי. לי למשל, בניגוד לפרשנים משפטיים ידועים ומוצלחים, לא ברור שהצגת חמץ בחנות בתוך קניון אינה "מקום פומבי". מנגד, די ברור מעובדות המקרה - לפחות לגבי אחד הנאשמים - כי מכולת שהציגה ופלים בתוך החנות, ולא בחלון הראווה, לא עברה על האיסור.
דבר נוסף שפסק הדין חושף הוא העובדה ש- אולי זה ישמע לכם מוזר - אסור להציג חמץ למכירה גם בתל אביב! ולא רק בירושלים! נכון, הופתעתם? מה, יתכן שלחם ארז הוא עבריין? לא יכול להיות. הוא הרי צדיק יסוד עולם ותורם ל-משהו לא ברור- נגד הכיבוש, מדי שנה.
אבל השעשוע הגדול הגיע לי עם קריאת הידיעה הבאה ב-YNET. אמנם, העורך של האתר התבלבל בכותרת - היא היתה צריכה להיות "מותר למכור חצץ? אז גם עירום מותר" והיא מספרת על אברך מוצלח, בבגדים חרדיים, שנכנס לסניף "טיב טעם" היום, פשט את בגדיו (אל תדאגו, הוא היה חמוש בגרב, ולא על כפות הרגליים) ועמד בחנות להנאת העוברים והשבים עד שסולק בחסות המשטרה, ונעצר. נימוקיו? זה לא מקום פומבי, ולכן מותר.
זה בסדר להנהן בסלחנות לנוכח הצעיר, שבחר להביע מחאה צנועה ודמוקרטית - על גבול המותר - לבזיון החמץ. זה בסדר גם להחמיץ פנים למשטרת ישראל, שבאה מהר לטפל ולעצור את הצעיר, אבל מאפשרת לשאר פורעי החוק - חוק החמץ, כמובן - להלך חופשיים.
אבל הבעיה הגדולה היא שהצעיר כנראה לא בא ללמוד משפטים, מהישיבה בה הוא לומד.
למה?
החוק אוסר אמנם על ביצוע מעשה מגונה בפומבי - עבירה שעונשה שנה מאסר, אולם לא כולל את התנאי הפומבי כלפי מעשה מגונה שנעשה כלפי ילדים (בני פחות מ-16 לצורך זה). כלומר, אם היה בחנות ילד, הבחור עבר עבירה בכל מקרה, ועוד עונשו חמור הרבה יותר - שלוש שנים. יותר מזה: לרוב נעשה שימוש בהגדרה מעשה מגונה כלפי ביצוע אקטים בעלי אופי מיני, ולא סתם התפשטות ערום ועריה - למעט הגרב - במקום ציבורי.
אלו הנתפסים במגרשי כדורגל כשבגדיהם אינם עליהם אינם מבצעים מעשה מגונה כהגדרתו בס' 348 לחוק העונשין. הם עוברים עבירה אחרת, ואתה שכח הבחור לבדוק, לצערו. העבירה היא התנהגות מגונה או פסולה. זה הסעיף שבו משתמשים כלפי מתפשטים בפומבי - אם מוגש נגדם כתב אישום. העבירה הזו - 216 בחוק העונשין, אמנם עונשה קל יותר - חצי שנת מאסר - אולם הדבר הברור בה הוא שהיא לא דורשת "פומבי" אלא מקום ציבורי. הסעיף קובע כי עובר העבירה צריך לענות על ההגדרה "מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי". ולגבי התנאי ה"ציבורי", אפילו השופטת צבן קבעה כי "לא יכולה להיות כל מחלוקת שחנות מכולת, מסעדה או פיצרייה, באות בגדרו של "מקום ציבורי"..."
מה אנחנו למדים מכל זה:
א. כדאי לבחורי ישיבה לבוא ללמוד משפטים לפני שהם מעוררים מחאה המאתגרת את החוק
ב. כדאי לבעלי לחם ארז להתחיל להתחבא, פן יתחלף ראש העיר שלהם בחרדי, ובמקום קנס מגוחך - שלרוב לא ניתן כלל - הם יקבלו כתבי אישום.
ג. כדאי לנו להפסיק להיות צבועים. נכון, במדינת ישראל יש חוקים כופים, שמטרתם יצירת צביון דתי למדינה היהודית. הם נקבעו בדרך הדמוקרטית, והם אינם סותרים כלל את עקרונות השלטון הדמוקרטי גם בהיבט המהותי שלו (זכויות פרט ועוד). נכון, חלק מהחוקים נתונים לאכיפה סלקטיבית. אבל לטעון בלהט בעד פסק דין - משכנע ויציב ככל שיהיה - ולאכול פיתה באותה יד כותבת, נראה לי מוגזם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
