החטא ושכרו

ידידי האהוב אל-עד מצא זמן ביומנו העמוס לכתוב שני פוסטים על פרשת קם, שראויים לקריאה על ידי כולם.

אני, כדרכי, כתבתי תגובה, והיא התארכה, עד שמנגנון התגובות סנט בי כי עברתי את מספר התווים. כמחאה על צנזורת המילים ואפליית המאותגרים-תקצירית כמוני, אני מפרסם את התגובה לכורסת המגיב בפוסט משלי. וכך ארוויח פעמיים: גם אנסה להפעיל את מנגנון ההפניות לפוסט של אל-עד, וגם ארוויח פוסט אצלי ולא יגידו לי שאני עצלן חסר תקנה (אני כן). ובכן:

הפוסטים של אל-עד מהווים סקירה משפטית מעולה, על הפרשה, שמשום מה לא ראיתי באף אחד מהעיתונים. מישהו מתעצל לעשות עבודה שם, או סתם משתפן? שוב מוכח כי הבלוגרים הם העיתונאים החדשים...

שתי הערות: 1. "סודיות". אני לא משוכנע האם המסמכים שקם החזיקה באמת סודיים. ברור כי אין קשר הכרחי בין סיווג פנימי של רשויות הבטחון - שנחוץ, וצריך לכבד - לבין הגדרת המסמך כסודי. נניח שמדובר בפקודה מבצעית מסוימת - ואני מבין שמדובר בפקודות שבוצעו כבר - הרי שלאחר ביצועה, היא אינה פוגעת בבטחון המדינה מי יודע מה.

גם עצם ההוכחה שהמבוקשים נהרגו ב"תיאום מראש", כפי המסמך שהשתמש בו בלאו, אינה פוגעת בבטחון המדינה. להפך: אם אכן הצבא חרג כאן מהוראות המשפטיות הברורות, הרי שחשיפת העובדה מחזקת את בטחון המדינה, והופכת אותה ליותר דמוקרטית, אמינה, וישרה, לא?...

2. "כוונה לפגיעה בבטחון המדינה". האבחנה שאל-עד עושה בין סיבות אידיאולוגיות לבין עצם הכוונה חשובה (ושוב, אני תמה שלא עלתה בפרשנויות השונות בעיתונים), אולם גם כאן לא החלטית ביישומה: האם פרסום פקודות ותוכניות שהיו על מחשב בהכרח מפעיל את הלכת הצפיות? הרי לא מדובר בשרטוטי הכור האטומי, או ברשימת הסוכנים של ישראל בסוריה, או אפילו בסד"כים מעודכנים, לא? המעניין בפרשה זו, לעניות דעתי, היא עצם הסתרתה.

ענת קם עברה עבירה (משמעתית בעיקר) חמורה. יש להעניש אותה (אף אם לא בשנים בכלא). השימוש של הפרקליטות בעבירות חמורות יותר מהנצפה, שמעוררות סערה, היא גם טקטיקה מוכרת (וסבירה) של הפרקליטות. אחרי זה יעשו עיסקת טיעון על העבירה הנמוכה יותר.

אבל ההסתרה של הפרשה ורדיפת העיתונאי לא ברורות לי, ומקורן אינם בפרקליטות אלא בשירותי הבטחון. האם באמת כך ישמור השב"כ על בטחון המדינה? ביצירת בלון עיתונאי שיתפרסם בכל העולם (בעיקר כדי להציל את ישראל וסקרנות חתוליה, ופחות מעניין עולמי), ויביא את שירותי הבטחון של אויבינו לבדוק כל מחשב שאורי בלאו כתב בו צ'טים בארץ בסין? והאם באמת הבטחה של עיתונאי ש"אין עוד חומר" היא הפתרון לדליפה מאסיבית של חומרים מלשכות בכירות? תמהני.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מוציא לאור את העיתון האלקטרוני "העין השביעית" העוסק בביקורת התקשורת. העיתון, שעבר ממהדורה מודפסת למהדורה אלקטרונית בשנים האחרונות, הפך לנציג קבוע ברשימת הקריאה שלי. לרוב, אני נהנה מהביקורת (הלא תמיד מאוזנת) שלו. אני גם נהנה לחשוף לעצמי את הנטיות של מבקרי התקשורת (רמז: הדעה הפוליטית של רובם הפוכה לימין), ולעשות לעצמי ביקורת של הביקורת על התקשורת. לא כיף?

היום הגיע למייל שלי המהדורה החודשית, ובה מאמרון של אורן פרסיקו, אחד מהכתבים המוכשרים והנמרצים בעין זו, שגרם לי להפעיל בעוז את בלוטת ה"זהירות, סמאלן" שלי, שכאמור עובדת שעות נוספות כשאני קורא את העין.

הוא מדווח על עורכת גלובס הערב, שפירסמה טור המתייחס כנראה לפסילה שעשתה, בתור עורכת, לטור דעה של אחד בשם קובי ניב (סמאלן בדרג "ידוע מאד, קיצוני מאד, מעצבן את ח' לרוב").

המאמרון של פרסיקו היה די מאוזן, ונתן זכות ביטוי לשני הצדדים - לכותב ולפוסלת - אבל היה ברור ממנו כי הוא מזדהה עם הכותב, ומגחיך במידה מסוימת את העורכת הפוסלת. טוב, אמרתי לעצמי. שוב העין השביעית מגן בעוז על זכותם של שמאלנים לכתוב שקרים, לגדף את המדינה - בעוד שאם ימני יאמר דברים כאלו, הרי שמיד ישאל הכתב את הפרקליטות - עזבו חופש ביטוי, למה אתם לא מגישים כתב אישום על הסתה? ושוב, אצטרך להזכר באמרה הרלוונטית, לפיה הגנה על זכות הביטוי הינה בשיאה כאשר אתה מגן על דעות שנתעבות בעיניך.

אבל, ההרהור הזה חלף ברגע. למה? כי אורן פרסיקו טרח לצרף בלינק בתחתית המאמר שלו את הנוסח (המקורי? בלי עריכה?) של טור הדעה הפסול פרי עטו של קובי ניב. ואז לחצתי על הלינק, וקראתי אותו. קראתי פעמיים, למען האמת.

קובי ניב כתב טור דעה משעשע, מבריק לדעתי, מלא עקיצות וכינויים עולבים בשני עיתונאים במעריב, שמאלני ברמות על - אבל, טור דעה לגיטימי. לא "פנאטי", וגם לא שונא המדינה. טוב, ברור: ניב סבור שמדינת ישראל כובשת עריצה, מדכאת פלסטינאים וסתם ערבים לתיאבון, ובאופן כללי לא ממש רגישה לחופש הביטוי וההפגנה. דעה מעניינת, אפשר להתמודד עימה - אבל לא דעה שלא מפרסמים. להפך, מפרסמים ואף מתגאים בכך.

לא ברור לי מה עמד מאחורי ההחלטה של העורכת הפוסלת. אולי יש דברים שאני לא יודע - היא סירבה להתייחס לגוף הפסילה והעניין - ואולי אפילו טור הדעה המצורף הינו גירסה מרוככת של מה שנמסר למערכת. אבל, בהנחה סבירה כי העובדות נכונות - גלובס עשה טעות, ואפילו טעות קשה. חסימת הביטוי כאן אסורה, מוטעית, לא דמוקרטית.

ארחץ בנקיון כפי: לפחות אני דוגל באימרה שהזכרתי. אני לא מסכים עם קובי ניב. אני סבור כי יש הבדל מהותי בין התנהגות השלטונות באיראן והתנהגות ישראל. אין לי ספק כי מדינת ישראל קרובה לדמוקרטיה הרבה יותר מאיראן, שרק מתחזה לכזו. אני גם סבור כי ניב, כסמאלנים אחרים לפניו, מפליא להתעלם מהסיבות להתנהגות הישראלית הכוחנית לעיתים (רמז: הם ערבים, יש להם לרוב שפם וזקן, והם נוהגים לנסות להרוג אותנו מדי פעם). אבל זו בדיוק הדעה שאלחם כדי שתתפרסם, ולא תצונזר.

אז תכנסו, תקראו, ותחזקו את חופש הביטוי. מי שיקרא את קובי ניב הפעם בעין השביעית, יוכל לקרוא בעתיד את איתמר בן גביר, או אפילו את חגי סגל, במקום אחר.