החטא ושכרו

השבוע הוצת והושחת מסגד ביישוב טובא-זנגריה בצפון. הפעולה יוחסה לאנשי "תג מחיר" לאור הכתובות שהושארו בשטח.

נתחיל מהדיסקליימר: אני מגנה את הפעולה. אני חושב שתג מחיר היא דוגמא קשה ומופרעת של יציאתו משליטה של פלג ה"לא ממלכתיים" בציבור הדתי-לאומי, וחלק מההתדרדרות הכוללת של שלטון החוק בישראל. מכל הכיוונים. את העבריינים הללו צריך לתפוס, לרדוף, להרשיע ולהעניש. הבוקר, דרך אגב, הציתו צעירים מהכפר את מוסדות השלטון הישראלי שם (העירייה, תחנת משטרה ובית ספר), מה שמלמד ששלטון החוק אצלנו מתרופף בכל המקומות. גם אותם, דרך אגב, צריך לעצור, לרדוף, להרשיע ולהעניש. וגם את רוצחי אשר והתינוק יהונתן פלמר. וגם את המתנחלים מענתות שהרביצו, וגם את אנשי השמאל שנכנסו ליישוב לבצע בו פרובוקציה אה כן, וגם את קציני המשטרה ששיקרו לציבור וטענו שרצח פלמר היה תאונת דרכים, כדי לא להפר את השלווה סביב נאומו של ראש הממשלה. כן, גם זו עבירה הדורשת חקירה.

אבל מה שגרם לי להתנער מתרדמת הקיץ שלי בכל הנוגע לבלוג, ולהעלות פוסט שעוד יגרום לי לצום בכוונה יתירה ביום הכיפורים הבעל"ט, היא אמירה אתמול בערב של הנשיא פרס. פרס הגיע למקום, וגרר עימו את הרבנים הראשיים שהשמיעו מילות התנצלות מעומק ליבם גם, ולאחר מילות הגינוי המובנות אמר כך: "לא נשלים עם זה. אין ישראלי אחד שלא מתבייש. לא ננוח ולא נשקוט עד שכל אדם יוכל להתפלל כאוות לבו, שכל אדם יכבד את המקומות הקדושים לכל בני האדם".

ואללה?

אחד המקומות הקדושים לעם היהודי ולדת היהודית היא ירושלים. בתוכה - הר ציון, והר הבית. בתוכם - מקום המקדש. נכון, במקום יש גם מסגד הקדוש למוסלמים. אני - לעומת אחרים - לא קורא להעפת המסגד באוויר או להחרבתו ולהפך - חושב שחשוב לעודד מוסלמים להגיע לתפילות בהר הבית. אבל יהודים שרוצים להתפלל בהר הבית (ובשטחים הנרחבים שם מחוץ למסגד) - לא יכולים. המקום הקדוש ביותר ביהדות (לא, זה לא הכותל המערבי) סגור בפני יהודים לתפילה. למה? כי יש סכנה בטחונית. כי יש חשש שתפילה במקום בניגוד לביקור תמים (שגם הוא מוגבל מאד לקבוצות ולמועדים מסוימים) תגרום למתפללים המוסלמים, כפי שקרה כבר בעבר, להשליך אבנים ולהתפרע.המצב הזה קורה כבר שנים רבות. לא מדובר בתופעה של השנה האחרונה

זה "לא ננוח ולא נשקוט עד שכל אדם יוכל להתפלל כאוות נפשו"?

לא, אני כלל לא טוען שיש איזו הצדקה לביצוע פעולות תג מחיר או פעולות אלימות אחרות בתגובה לאוזלת היד שלנו, של מדינת ישראל, בשמירה על זכויות אזרחיה. אני גם לא חושב שאת הבעיה בהר הבית אפשר לפתור מיידית. אבל הגיע הזמן שאנשי הציבור שלנו לא יוציאו שטויות מהפה בכל פעם שיש מעמד חשוב. אין בישראל חופש תפילה מלא, במיוחד ליהודים, ואני לא בטוח שזו גם שאיפתו של השלטון - at large - בישראל. אין סיבה להגביל את חופש התפילה למוסלמים, אבל אין סיבה להתהדר בנוצות-זכות-תפילה-לכל-אדם לרצוננו.

ובברכת שנה טובה, מתוקה, מאושרת מאוחדת ומשופרת ננוחם...

ולפינת הצאצאית (הגיע גם זמנה להצטרף, לאור עליית המדרגה הלשונית): "שנה טובה ומתוקה, שנה טובה ומסטיקה, שנה טובה וסוכריה, אבא להביא לי חדשה!"

שתי פרשיות מילאו לי את השבוע. על אחת כתבתי בפוסט הקודם (כתבתי, ולא ידעתי לאן זה יגיע אז, אבל אני רק מתכוון עכשיו יותר למה שכתבתי). על השנייה קראתי בעיקר בהתכתבויות פנימיות של מרצים באוניברסיטה מסוימת, שאינה אוניברסיטת חיפה. במסגרת ההתכתבויות הללו עלה גם מכתב התמיכה של מרצים למשפטים בהתנהלות בחיפה, בטקס הידוע שבו לא היתה תקווה.

קודם כל, בעיקר לאחר שהתרשמתי מהמכתב הזה של פניה עוז זלצברגר, שאותה אני מעריך, אבהיר: אני לא בעניין של לקרוא בוגדים, קוויזלינגים, לא פטריוטים (או אף, כפי שכתבה מישהו בהתכתבויות - לוקים רפואית ונפשית) למי שמוריד את התקווה מטקסים. אבל יש לי תחושה שהחוטאים מתחבאים תחת המטריה של השמות המגעילים, של ה-Blaming and Naming, של הטוקבקים. אני חושב שצריך לקיים דיון רציני בעניין, ולא מוכן שקבוצת ימנים או סתם בריונים מילולית יקחו לי את האפשרות לדבר.

אז נתחיל מהפיל שלא מדברים עליו: למה זה קורה בחיפה? ובכן, נתון ידוע לכל מרצה למשפטים הוא שמספר הערבים אזרחי מדינת ישראל שלומדים משפטים גבוה מאד באוניברסיטת חיפה. למיטב ידיעתי, זה נכון גם בפקולטאות אחרות באוניברסיטה, ואני לא חושב שיש כאן איזשהו טעם לפגם. אני מניח, שהסטודנטים הערבים הרגישו שלא בנוח עם התקווה, שיר לאומי, שמתייחס ללאום היהודי וכמיהתו לארץ ואינו כולל אזכור למיעוטים לאומיים חשובים אחרים הנמצאים בציון. אני מניח, שחוסר שביעות הרצון הזו התבלטה גם באירועים קודמים.

האם - מתוך כבוד למספר הלא מבוטל של בוגרים לא יהודים - ראוי להשמיט את ההמנון? אני לא בטוח. נכון, ההמנון שלנו לאומי ויהודי. נכון, מיעוטים אחרים לא מזדהים עימו - אבל חלק מהגדרת היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית כולל העדפה לאומית מסוימת, לפחות ברמה הטקסית. גם דגל המדינה הינו יהודי, ומדיר מיעוטים, ואני מניח שלא חשבו להסירו מהאולם (במידה והיה שם). גם שם המדינה הינו כזה, הסמלים המופיעים על תעודת הזהות שהיא מנפיקה, ועוד.

הדיון בשאלה האם בהעדפה היהודית הזו יש פגיעה בדמוקרטיה היא שאלה מורכבת. יש רבים שעוסקים ועסקו בה. אני אפילו מוכן לקבל שיש כאן בעיה, ושמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון. אבל המצב הנוכחי - המונצח בחוקי היסוד שלנו - הוא כזה. האם מי שדעתו אינו נוחה מכך רשאי לשנות סדרי טקסים?

גם הטענה שזהו טקס ועניין "פרטי" ולא "ציבורי" שהעלו רבים (הישג פרטי שצריך לאפשר לחגוג אותו בצורה לא לאומית) לא נראית לי מספיק מבוססת. הטקס הינו טקס ציבורי, שנועד לאשר את ההכרה שמדינת ישראל - באמצעות המועצה להשכלה גבוהה, גוף ממלכתי - נותנת בהשכלה שרכשו הבוגרים. השכלה זו מומנה ברובה על ידי אותה מדינה. הרשמיות המתחייבת ממעמד ההסמכה, בודאי באוניברסיטה ציבורית, יחד עם הטקסיות שבה, היא חשובה וויתור עליה לא נראה לי סביר ולא מידתי. אין גם מדובר בכפייה (בניגוד למה שמעלה פניה בדמגוגיה מסוימת בסוף מכתבה) - אני מניח שסטודנטים שאינם שבעי רצון ממילות ההמנון לא השתתפו בשירה גם בטקסים קודמים. אף אחד לא מכריח אותם, וטוב שכך. גם אני לא רוצה שיכריחו אותי לשיר המנון. אני מכיר אנשים חרדים שלא רוצים לשיר את ההמנון מסיבות ברורות ("עם חופשי" הידוע). אבל באוניברסיטאות נהוג לשיר את התקווה בסוף הטקס, תחת דגל ישראל. זה סמל שנראה לי שוויתור עליו מהווה כניעה מראש, בלי דיון רציני וודאי ללא שינוי משפטי - לגישה של "מדינת כל אזרחיה". ושוב: מותר להתווכח על זה, מותר לחשוב את זה, מותר לבטא את זה, אבל יש דיון - ויש מצב משפטי, חוקתי, ערכי קיים. שינויו לא מתבצע בהחלטה של פקיד אוניברסיטאי על טקס.

למרות ההתלבטות המסוימת בסוגייה עצמה, דבר אחד ברור לי. אנחנו ממשיכים במסע ההתפרקות של העגלה הישראלית. בלי תקווה, בלי התייצבות לחקירה, ירצה לזכור ישראל, ירצה לזכור אלוקים - בעוד כמה עשרות שנים, אני חושש שאף אחד לא יזכור את האפיזודה הקרויה מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית.

החלפת הדעות עם שיר-דמע, בעקבות הפוסט המקאברי והקודר האחרון שלי, הביאה אותי להתעניינות קלה במצב הדמוגרפי הישראלי. לאחר שראיתי איזה זנב כתבה באיזה עיתון, שמתי פעמי למקור הידע השמיימי, הלא הוא האורקל הקרוא למ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ובכן, חברים יקרים, מסתבר שהלמ"ס ראויה לשמה: למה ספרת את זה? המדינה, חברים, משקיעה בבדיקת מדדים ו"אינדיקטורים" (בחיי, הם ממש יודעים עברית! על סמנים שמעתם? זה אפילו לא חידוש של האקדמיה מי יודע כמה) רבים ושונים, ובכללם מחקר על צריכת החלב והדבש.

אבל, אין להלין על הזוטות, במיוחד כשאתרו של המוסד מלא וגדוש בנתונים חשובים.

ובכך, שימו לב לחלוקת האוכלוסיה (היהודית) בישראל, לפי הגדרת עצמה את דתיותה, ב-2009:

 8% חרדים

12% דתיים

13% מסורתיים דתיים

25% "מסורתיים לא כל כך דתיים"

42% חילונים

כמה הערות: קודם כל, יש רוב דתי מסורתי בולט במדינה. תמיד חשבתי אחרת.

דבר שני, נראה שגם הלמ"ס פחדה מתוצאות אלו, ולכן ייצרה חלוקה חדשה, שלא מוכרת לי ממחקרים קודמים או מהגדרות סוציולוגיות - מסורתיים דתיים (ניחא. מי זה? ש"ס? חרדים? דתיים?) ו"מסורתיים לא כל כך דתיים". בכלל "לא כל כך" לא נשמע לי מי יודע מה מדעי, ובעיקר - כל הרעיון במסרותי הוא שהוא אינו שמרן דתי - אלא מסורתי. רוב המסורתיים שאני מכיר יחתמו על "לא כל כך דתי" כי הם באמת לא דתיים. מעניין למה לא כתבו "מסורתיים לא כל כך חילוניים". אבל ברור לי שהצגת נתון של 38 אחוז מסורתיים היה מפחיד מישהו - יש כמעט אחוז שווה של מסורתיים לחילונים, וזה עוד בלי הדתיים.

שלא לדבר על חיתוך הגיל. בני עשרים ומעלה? בפעם האחרונה שאני זוכר, מפקד רשמי שהתמקד בגיל עשרים כגיל בגרות היה במדבר מצרים, בפרשות שקראנו לאחרונה בתורה. בישראל, למיטב ידיעתי, ההגדרה הכללית לאדם בוגר היא 18. אה, נכון. אם היו בודקים מגיל שמונה עשרה התוצאות היו עוד יותר מפחידות. יש יותר דתיים, חרדיים ואפילו מסורתיים בגילאים אלו. הוי, האימה.

אבל נמשיך הלאה. חושד בכשרים (בודאי בלמס"ים) לוקה בגופו, ואני כבר כואב לי הראש.

55% דתיים, 27% מסורתיים, ורק 18 אחוז "לא דתיים" המונח הערבי לחילונים, או שגם ערבי חילוני לא יגדיר את עצמו יאיר לפיד-חילוני-תל אביבי- הולך לעלמא לפעמים, אלא פשוט כ"לא דתי". ואללה, רעיון טוב. נשים, דרך אגב, דתיות יותר מגברים באוכלוסיה הערבית. ביהודית לא מסרו נתון זה.

ומה לגבי עבודה?

ובכן, כאן חתך הגיל הינו 25 עד 54. למה? אלו "גילאי העבודה העיקריים" אליבא דלמ"ס.