החטא ושכרו

השבוע הוצת והושחת מסגד ביישוב טובא-זנגריה בצפון. הפעולה יוחסה לאנשי "תג מחיר" לאור הכתובות שהושארו בשטח.

נתחיל מהדיסקליימר: אני מגנה את הפעולה. אני חושב שתג מחיר היא דוגמא קשה ומופרעת של יציאתו משליטה של פלג ה"לא ממלכתיים" בציבור הדתי-לאומי, וחלק מההתדרדרות הכוללת של שלטון החוק בישראל. מכל הכיוונים. את העבריינים הללו צריך לתפוס, לרדוף, להרשיע ולהעניש. הבוקר, דרך אגב, הציתו צעירים מהכפר את מוסדות השלטון הישראלי שם (העירייה, תחנת משטרה ובית ספר), מה שמלמד ששלטון החוק אצלנו מתרופף בכל המקומות. גם אותם, דרך אגב, צריך לעצור, לרדוף, להרשיע ולהעניש. וגם את רוצחי אשר והתינוק יהונתן פלמר. וגם את המתנחלים מענתות שהרביצו, וגם את אנשי השמאל שנכנסו ליישוב לבצע בו פרובוקציה אה כן, וגם את קציני המשטרה ששיקרו לציבור וטענו שרצח פלמר היה תאונת דרכים, כדי לא להפר את השלווה סביב נאומו של ראש הממשלה. כן, גם זו עבירה הדורשת חקירה.

אבל מה שגרם לי להתנער מתרדמת הקיץ שלי בכל הנוגע לבלוג, ולהעלות פוסט שעוד יגרום לי לצום בכוונה יתירה ביום הכיפורים הבעל"ט, היא אמירה אתמול בערב של הנשיא פרס. פרס הגיע למקום, וגרר עימו את הרבנים הראשיים שהשמיעו מילות התנצלות מעומק ליבם גם, ולאחר מילות הגינוי המובנות אמר כך: "לא נשלים עם זה. אין ישראלי אחד שלא מתבייש. לא ננוח ולא נשקוט עד שכל אדם יוכל להתפלל כאוות לבו, שכל אדם יכבד את המקומות הקדושים לכל בני האדם".

ואללה?

אחד המקומות הקדושים לעם היהודי ולדת היהודית היא ירושלים. בתוכה - הר ציון, והר הבית. בתוכם - מקום המקדש. נכון, במקום יש גם מסגד הקדוש למוסלמים. אני - לעומת אחרים - לא קורא להעפת המסגד באוויר או להחרבתו ולהפך - חושב שחשוב לעודד מוסלמים להגיע לתפילות בהר הבית. אבל יהודים שרוצים להתפלל בהר הבית (ובשטחים הנרחבים שם מחוץ למסגד) - לא יכולים. המקום הקדוש ביותר ביהדות (לא, זה לא הכותל המערבי) סגור בפני יהודים לתפילה. למה? כי יש סכנה בטחונית. כי יש חשש שתפילה במקום בניגוד לביקור תמים (שגם הוא מוגבל מאד לקבוצות ולמועדים מסוימים) תגרום למתפללים המוסלמים, כפי שקרה כבר בעבר, להשליך אבנים ולהתפרע.המצב הזה קורה כבר שנים רבות. לא מדובר בתופעה של השנה האחרונה

זה "לא ננוח ולא נשקוט עד שכל אדם יוכל להתפלל כאוות נפשו"?

לא, אני כלל לא טוען שיש איזו הצדקה לביצוע פעולות תג מחיר או פעולות אלימות אחרות בתגובה לאוזלת היד שלנו, של מדינת ישראל, בשמירה על זכויות אזרחיה. אני גם לא חושב שאת הבעיה בהר הבית אפשר לפתור מיידית. אבל הגיע הזמן שאנשי הציבור שלנו לא יוציאו שטויות מהפה בכל פעם שיש מעמד חשוב. אין בישראל חופש תפילה מלא, במיוחד ליהודים, ואני לא בטוח שזו גם שאיפתו של השלטון - at large - בישראל. אין סיבה להגביל את חופש התפילה למוסלמים, אבל אין סיבה להתהדר בנוצות-זכות-תפילה-לכל-אדם לרצוננו.

ובברכת שנה טובה, מתוקה, מאושרת מאוחדת ומשופרת ננוחם...

ולפינת הצאצאית (הגיע גם זמנה להצטרף, לאור עליית המדרגה הלשונית): "שנה טובה ומתוקה, שנה טובה ומסטיקה, שנה טובה וסוכריה, אבא להביא לי חדשה!"

שתי פרשיות מילאו לי את השבוע. על אחת כתבתי בפוסט הקודם (כתבתי, ולא ידעתי לאן זה יגיע אז, אבל אני רק מתכוון עכשיו יותר למה שכתבתי). על השנייה קראתי בעיקר בהתכתבויות פנימיות של מרצים באוניברסיטה מסוימת, שאינה אוניברסיטת חיפה. במסגרת ההתכתבויות הללו עלה גם מכתב התמיכה של מרצים למשפטים בהתנהלות בחיפה, בטקס הידוע שבו לא היתה תקווה.

קודם כל, בעיקר לאחר שהתרשמתי מהמכתב הזה של פניה עוז זלצברגר, שאותה אני מעריך, אבהיר: אני לא בעניין של לקרוא בוגדים, קוויזלינגים, לא פטריוטים (או אף, כפי שכתבה מישהו בהתכתבויות - לוקים רפואית ונפשית) למי שמוריד את התקווה מטקסים. אבל יש לי תחושה שהחוטאים מתחבאים תחת המטריה של השמות המגעילים, של ה-Blaming and Naming, של הטוקבקים. אני חושב שצריך לקיים דיון רציני בעניין, ולא מוכן שקבוצת ימנים או סתם בריונים מילולית יקחו לי את האפשרות לדבר.

אז נתחיל מהפיל שלא מדברים עליו: למה זה קורה בחיפה? ובכן, נתון ידוע לכל מרצה למשפטים הוא שמספר הערבים אזרחי מדינת ישראל שלומדים משפטים גבוה מאד באוניברסיטת חיפה. למיטב ידיעתי, זה נכון גם בפקולטאות אחרות באוניברסיטה, ואני לא חושב שיש כאן איזשהו טעם לפגם. אני מניח, שהסטודנטים הערבים הרגישו שלא בנוח עם התקווה, שיר לאומי, שמתייחס ללאום היהודי וכמיהתו לארץ ואינו כולל אזכור למיעוטים לאומיים חשובים אחרים הנמצאים בציון. אני מניח, שחוסר שביעות הרצון הזו התבלטה גם באירועים קודמים.

האם - מתוך כבוד למספר הלא מבוטל של בוגרים לא יהודים - ראוי להשמיט את ההמנון? אני לא בטוח. נכון, ההמנון שלנו לאומי ויהודי. נכון, מיעוטים אחרים לא מזדהים עימו - אבל חלק מהגדרת היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית כולל העדפה לאומית מסוימת, לפחות ברמה הטקסית. גם דגל המדינה הינו יהודי, ומדיר מיעוטים, ואני מניח שלא חשבו להסירו מהאולם (במידה והיה שם). גם שם המדינה הינו כזה, הסמלים המופיעים על תעודת הזהות שהיא מנפיקה, ועוד.

הדיון בשאלה האם בהעדפה היהודית הזו יש פגיעה בדמוקרטיה היא שאלה מורכבת. יש רבים שעוסקים ועסקו בה. אני אפילו מוכן לקבל שיש כאן בעיה, ושמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון. אבל המצב הנוכחי - המונצח בחוקי היסוד שלנו - הוא כזה. האם מי שדעתו אינו נוחה מכך רשאי לשנות סדרי טקסים?

גם הטענה שזהו טקס ועניין "פרטי" ולא "ציבורי" שהעלו רבים (הישג פרטי שצריך לאפשר לחגוג אותו בצורה לא לאומית) לא נראית לי מספיק מבוססת. הטקס הינו טקס ציבורי, שנועד לאשר את ההכרה שמדינת ישראל - באמצעות המועצה להשכלה גבוהה, גוף ממלכתי - נותנת בהשכלה שרכשו הבוגרים. השכלה זו מומנה ברובה על ידי אותה מדינה. הרשמיות המתחייבת ממעמד ההסמכה, בודאי באוניברסיטה ציבורית, יחד עם הטקסיות שבה, היא חשובה וויתור עליה לא נראה לי סביר ולא מידתי. אין גם מדובר בכפייה (בניגוד למה שמעלה פניה בדמגוגיה מסוימת בסוף מכתבה) - אני מניח שסטודנטים שאינם שבעי רצון ממילות ההמנון לא השתתפו בשירה גם בטקסים קודמים. אף אחד לא מכריח אותם, וטוב שכך. גם אני לא רוצה שיכריחו אותי לשיר המנון. אני מכיר אנשים חרדים שלא רוצים לשיר את ההמנון מסיבות ברורות ("עם חופשי" הידוע). אבל באוניברסיטאות נהוג לשיר את התקווה בסוף הטקס, תחת דגל ישראל. זה סמל שנראה לי שוויתור עליו מהווה כניעה מראש, בלי דיון רציני וודאי ללא שינוי משפטי - לגישה של "מדינת כל אזרחיה". ושוב: מותר להתווכח על זה, מותר לחשוב את זה, מותר לבטא את זה, אבל יש דיון - ויש מצב משפטי, חוקתי, ערכי קיים. שינויו לא מתבצע בהחלטה של פקיד אוניברסיטאי על טקס.

למרות ההתלבטות המסוימת בסוגייה עצמה, דבר אחד ברור לי. אנחנו ממשיכים במסע ההתפרקות של העגלה הישראלית. בלי תקווה, בלי התייצבות לחקירה, ירצה לזכור ישראל, ירצה לזכור אלוקים - בעוד כמה עשרות שנים, אני חושש שאף אחד לא יזכור את האפיזודה הקרויה מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית.

זה היה אמור להיות פוסט יחסית פשוט, עם ביקורת פנימית על המגזר. ביקורת שמי שקורא אותי אולי לא מופתע ממנה. אבל זה התגבש למשהו יותר מזה. לכתב התנתקות.

היום ואתמול התבשרנו על צו מעצר שהוצא כנגד הרב דב ליאור מקרית ארבע. הרקע לצו: אי התייצבותו לחקירה שאליה נדרש להגיע, הנוגעת למעורבותו בהוצאת הספר "תורת המלך" (דרך המלך, להבדיל, הוא חיבור מנומק ומסודר שסותר את רוב טענותיו של המסמך תורת המלך. ניתן למצוא כאן, וגם להתרשם בו כאן, וגם משאר הדברים, ותודה לשיר דמע שהסבה את תשומת ליבי לטעות בשם) שבו נדונו עמדות הלכתיות כביכול לסוגיית הריגת גויים.

לכאורה עניין פשוט: עוד התנגחות של גורם ימני קיצוני, מהשוליים הדתיים-ימניים של המפה, במדינת ישראל. זה הרי אותם אנשים שמתנגדים אפילו לביבי, ושמצביעים בבחירות מרזל וצפונה. הם לא ממלכתיים במוצהר, ומאז ההתנתקות – עוד יותר. אצל הרב ליאור עוד מדובר באיש בעל חזות חרדית למהדרין. המשטרה השיגה כותרת, הם השיגו כותרת – ועוד יום בממלכת בן-גביר / מלמד עובר הלאה.

ההרגשה הראשונה שלי שמשהו לא בסדר היתה כשבעיתונים – כולל בישראל ביתנו – כינו את הרב ליאור "בכיר הרבנים בציונות הדתית". אמנם איבדנו בשנים האחרונות את המנהיגים הרבניים הבולטים בציבור שלנו, אבל הרב ליאור בכיר הרבנים? בלי להתייחס לגדולתו בתורה, לא ראיתי שרוב הציבור שלנו נענה לפסיקותיו.

ההמשך היה כשקראתי כי הרב דרוקמן – כן, ראש ישיבות בני עקיבא, לשעבר ראש מנהל הגיור בישראל, ואדם בעל זכויות רבות – מבקש שיכינו לו תא יחד עם הרב ליאור. מעבר לפופוליזם הזול שבבקשה, הרי שברור מה עומד מאחוריה: זוהי כבר קריאה למרי אזרחי. ויותר מזה. אני לא זוכר שהכינו לרב דרוקמן תא בכלא בהתנתקות. להפך – הוא, ורבנים נוספים, פעלו כדי למתן את הציבור ולמנוע התנגשות עם המשטרה.

הסירחון התגבר כשקראתי כי רבנים נוספים מצטרפים למחאה נגד הצעד המשטרתי, ושאפילו חברי כנסת במפד"ל (החדשה) מתנגדים לצעד. השיא היה כשתנועת נאמני תורה ועבודה (שאותה אני מעריך ומוקיר) הצדיקה את עמדת המשטרה, קראה לשיתוף פעולה – אבל באותה נשימה הציעה לבדוק את האיפה ואיפה באכיפה המשטרתית לביטויים פוגעים.

אז קודם כל נתייחס לטענה עצמה. הטיעון של אפלייה באכיפה בנוגע לחופש הביטוי היה הטיעון המרכזי בקרב הגורמים שתמכו ברב ליאור ובמעשיו. כך קבע הרב דרוקמן ואחרים. הטיעון הזה הוא קודם כל לא רלוונטי, ובעיקר – שקרי.

לא רלוונטי מאחר וגם לו היתה אפלייה באכיפה הרי שזו אינה מהווה צידוק להשתמטות מחקירת משטרה. הציות למדינה ולחוקיה מחייב זאת בכל מקרה. הדרך לפעול כנגד אפלייה כזו, לו הייתה, היא בכלים רבים המצויים בפנינו – החל מבג"ץ, דרך פנייה לועדת הפנים בכנסת, או למשרד לבטחון פנים, או ליועמ"ש, האחראי על הסלקטיביות החקירתית. התרופה היא בוודאי לא חוסר התייצבות. (שיר דמע הוסיפה דבר חשוב בתגובה - תרופה משפטית אפשרית נוספת תהיה טענה להגנה מן הצדק, שנתקבלה לאחרונה בכיוון ההפוך - כלפי מיידי אבנים ערבים, מה שגם קשור לפיסקה הבאה, אולם בעיקר - תרופה זו רלוונטית כשיוגש כתב אישום, ובודאי לא רלוונטית לעניין החקירה)

אבל מעבר לכך, הוא שקרי. אני מנסה להבין מהיכן ההווא אמינא לסלקטיביות הזו שכולם פתאום מתחבאים מאחוריה. למעשה, מהצד השני של המפה האכיפה אפילו משמעותית יותר. רק לאחרונה שמענו על מאסרים ארוכים שנשפטו אליהם גורמים מרכזיים במחאות בשייח ג'ראח. אה, נכון, הם היו ערבים (וזה גם מה שעומד לדעתי בטענות המקוריות על סלקטיביות: בצד השני של המשוואה לליאור וחבריו לא עומדים ערבים. מותר להעמיד מולם רק יהודים. ערבים אינם זכאים לזכויות אדם. הם מדרגה קרובה יותר לחיה, ולכן אם מונעים את חופש הביטוי שלהם זה לא קשור). שמענו, לאחרונה, גם על סרבני שירות שהוכנסו לכלא. חקירות נוספות בודאי מתקיימות (מיודענו שיח ראאד סלאח מזומן לחקירות פעמיים בחודש לדעתי) – ומה שביקשה המשטרה לעשות לרב ליאור הוא כמובן לחקור (ואפילו לא באזהרה). עוד לא הגענו אפילו לכתבי אישום. קוראי הארץ מתבשרים על חקירות וזימונים שמתקיימים מדי שבוע למפגינים יהודיים נגד הגדר, בירושלים ועוד, ואני מניח שהרבה יותר מהבשורות בערוץ 7 על חקירות של פלדמן, בן גביר, או מרזל.

 אז כמובן – אני מסתייג מאד מפעילות אותם גורמי שמאל. ראוי שהמשטרה תחקור אותם – והיא עושה זאת. כך גם הייתה צריכה לעשות במקרה של דרך המלך, וטוב שעשתה. אחרת, היתה יכולה בצדק להיות טענה לסלקטיביות הפוכה (בעצם, די ברור שיש כזו – בשל הנטייה של גורמי אכיפת החוק להמעיט מעיסוק ב"יהודים").

ואחרון - גם לו הייתה אכיפה סלקטיביות, הרי שבמקרה שלנו היא מוצדקת. לא הרי קריאה של פרופסור לסיום הכיבוש או אף לחרם אקדמי על ישראל כהרי הסתה לרצח. חופש הביטוי אינו נעצר בראשון, אולם – גם לגירסאות הליברליות ביותר שלו – נעצר בפגיעה בחיי אדם. כתיבה הלכתית המדיחה לרצח גויים היא הדרגה החמורה ביותר בביטויים פוגעים: גם פגיעה גזענית וכוללת, וגם באצטלה של הנחייה רבנית, שמחויבים אנו לציית לה.

אבל כל זה שייך לפוסט הענייני, שציפיתם לקרוא. משפט אחד לא. אחת מהתגובות – של גורם מרכזי בציונות הדתית – היתה ש"חקירת המשטרה גורמת לקרע בעם". ובכן, חברי, הגיעה העת. תקרעו. תפסיקו לזהם את האמונה שלנו בטענות גזעניות. אם הרב שלכם הוא הרב דב ליאור – תבושמו.

אני מכריז בזאת על התנתקות: אין לי כל רצון להיות חלק מקבוצת הגזענים הלא דתיים שקרויים ציונות דתית. נמאס לי. את הכיפה אני משאיר. אני מאמין בבורא עולם ומקיים את מצוותיו, בכל מאודי. את ההשתייכות המגזרית – אני רוצה להסיר.

טוב, על הפוסט הזה אני ודאי אתחרט כשאפסיק לכעוס, אבל דיה לצרה בשעתה.