במקום לענות לכל המקטרגים ולהמשיך את ההתכתשות בנוגע ליום כיפור, ומכיון שהחלטתי שהמשך הדיון מצידי רק יפגע באחרים, אני נוהג בגסות אופיינית, מתעלם מכל ההזמנות לדו קרב מילולי, וממשיך לזירה הבאה שלי עם החילונים.
זה די טרי - מאתמול בערב. מוצאי שבת, חול המועד סוכות. ערוץ 10 לא מוצא מה לשדר, ומכיון שמדובר בחג צריך לגייס את קופי המחמד של החגים, הלא הם הדוסים, הוא משדר את הסרט התיעודי המרתק, "חרד לסרטו" של שלמה חזן, כחלק מסדרת הסרטים התיעודיים לשעת לילה מאוחרת מאד, "רצועה מהחיים" שמפיקה הרשות השניה. לאור החגיגיות המיוחדת, הסרט התיעודי מצליח אפילו להדיח מהפריים טיים את מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, בסרטו הדי עדכני "היום השישי".
הסרט תיעד את יהודה גרובייס, מפיק ובמאי סרטים חרדי, שאותו אני מכיר בעיקר מעשרות התקליטורים שלו שתלויים בכל סופר / חנות מוזיקה חרדית. סרטים לנטולי טלוויזיה וקולנוע. הסרט התיעודי סיפר את הסיפור שלו באמצעות קטעי ראיון, תיעוד מצולם של הפקות סרטיו (ובכלל זאת התיחסות לאיכות האוכל בימי צילום הסרטים וזמני הגשתו...), וגם התלוות לנושא הסרט לאירועים ופגישות שונות.
החלק שנגע יותר מכל לליבי היו הפגישות של גרובייס עם ראש קרן גשר, קרן ל"קולנוע רב תרבותי", אודי ליאון (בעצמו דתי או מסורתי - לפי הכובע האדם ברוכי שעל ראשו). גרובייס, שלמרבה הפתעתי לא מרוויח הרבה מהסרטים הרבים שהוא עושה, מנסה להשיג מימון מקרן קולנוע לצורך הפקת סרט נוסף, ואיכותי יותר מבחינת רמת ההפקה. כל תלמיד קולנוע זב חוטם ניגש לקרנות האלו, מחרטט משהו על "קולנוע עכשווי ואיכותי", מוסיף קצת אידאולוגיה דה לה שמטע, קמצוץ אלימות / עירום / ערבים ומקבל מימון להפקת סרטו, סושי ונערות מים על חשבון הברון. אבל גרובייס, שמאחוריו כמה עשרות סרטים למגזר החרדי, לא מקבל את המימון. ליאון מנסה ללמד אותו איך לעבוד: הוא הרי לא למד קולנוע באחת ממוסדות הלימוד (להזכיר לליאון שהבמאים הגדולים של דורנו ושל הדורות הקודמים לרוב לא למדו קולנוע באופן ממוסד), לא ייבב על הצורך ל"המציא קולנוע חדש", ובעיקר, מפיק סרטים שמיועדים לחרדים ולא לקהל הרגיל, הזכאי לקבל את המימון ואת הסרט, הלא הם החילונים. הוא מעיר לו על הדמויות, על העקרון, על ערכי ההפקה. אם אין ביננו "יחסי לימוד", אומר לו ליאון, אז אין מה לדבר. כלומר, אם לא תכניע עצמך לסטנדרטי החשיבה שלי, אתה לא תחשב רב תרבותי מספיק בשבילי. גרובייס אפילו מבין בשלב מסוים את תפקידו: הוא "דוס המחמד" שמיועד להראות לתורמי הקרן שאכן, שוקלים גם אחרים. בסופו של דבר, אבל, יקבלו אלו שחושבים בדיוק כמו התרבות של מנהלי הקרן. חלילה לי לשפוך את ליאון יחד עם המים העכורים: זה שדוס - גם אם לא ניכר ובולט - הוא מנהל קרן קולנוע, זה כשלעצמו מחייה המתים ממש. אבל נראה שנתנו לדוס לנהל את הקרן רק אחרי שווידאו שהוא עבר את התהליך, התחלן לו להנאתו, ויבחר מעתה רק בסרטים של ג'קי לוי, או יוסף סידר, או משהו כזה.
גם במאים דתיים - או שמקורם בחברה הדתית - היו חייבים לעבור תהליך "חיברות" כדי להשתלב. סידר היה צריך לסדר אונס בחברה הדתית, עירום ומילים גסות, שלא לדבר על אידיאולוגיה אנטי-מלחמתית כדי להגיע לפסגת הקולנוע הישראלי, וגם להוריד את הכיפה או חלקה. אחרים פשוט יצאו בחוץ. וזה לא שהקולנוע שלנו לא רב תרבותי: הוא סוקר בהחלט את התרבות הערבית ואת התרבות התל אביבית. לפעמים גם אם התרבות בפריפריה, במיוחד אם בסופו של דבר היא מתחברת לאחת מהתרבויות הקודמות (הערבית - ראה התזמורת הנוכחית, או התל אביבית - ראה כל סרטי הפריפריה המסורתיים). אבל לא יותר מזה, בודאי שלא לאחרים.
בסוף, דרך אגב, מקבל גרובייס פירור בדמות "פרס הצופים" על סרט בן חמש דקות שעשה לפרוייקט רב תרבותי אמיתי של קרן גשר - עם ערבים, לסביות, וחרדי. הוא משלם את הכופר בדמות חיבוק אבהי לליאון על הבמה, קבלת הפרח והפרס מרקדן ערום על גלגיליות (נראה אותכם נותנים לבכרי את הסרט עם בחורה לבושה בדגל כחול לבן, או שחקן במדי צה"ל. בעצם, שיגיד תודה שלא שלחו אליו את מיטל דוהן עירומה כביום הוולדה כדי לתת לו את הפרס, הם התחשבו, לא?), וראיון בו הוא מבטיח לכל החילונים הסובאים להם באירועי הפסטיבל כי "ימשיך לעשות סרטים כאלו". רק בשביל הסב טקסט, כדאי לספר את התסריט של הסרטון של גרובייס שזכה: צלם עיתונות רודף אחרי חרדי לרפואה כדי שיוכל לצלמו לצילום המסורתי של "חרדי הולך בצפירה ביום הזיכרון". החרדי מסרב ללכת, עומד יחד עם כולם, אך הצלם מפציר בו שיעבור את הקווים וימלא את התפקיד המסורתי שלו (חזן בבית הכנסת / כפרות / שריפת חמץ / הליכה ביום הזיכרון). החרדי מסכים בסופו של דבר, ומרים רגל לתצלום צ'רלי-צ'פליני שלו. מצטלם, אבל לא הולך. גרובייס הכניס להם יותר משהם הבינו, אבל לפחות קיבל על זה פרס.
אבל החלק המדגים ביותר את הטענה שלי לגבי תהליך החיברות שמאלצים החילונים אותנו לעבור היא הסצינה בה מסכים ליאון לקרוא לגרובייס את נימוקי הלקטורים שדחו את התסריט שלו. הלקטורים- שמתייחסים לסרט אחר של גרובייס, שעוסק כנראה בנקמת יהודים בנאצים, פוסלים את התסריט כי הוא "שונא זרים, טוען שיהודים הם טובים וגויים הם רעים, מעודד לחשיבה נאיבית ותמימה, ולא מכיל נשים". שומר תמימים ה'. כלומר, הלקטורים - אני יכול לדמיין אותם קוראים את התסריט על כוס שיכר ושרימפס - פסלו את הסרט כי יש בו ערכים המקובלים על החרדים, כי גרובייס - שנראה פתוח בהרבה מכיפתו השחורה - הכין לקהל הלגיטימי שלו את הערכים שהוא אוהב לקבל עם כוס הקפה של הבוקר, בעיתון בבית הספר. זה פסול. שיתפקחו החרדים האלו, יבינו שהם טועים, יתגייסו לצבא איתנו - ואז ניתן להם כסף לקולנוע העלוב שלהם. ממש רב תרבותיות, לא?
זוהי הממלכתיות החילונית - שמאלית שנוצרה לנו במדינה. דיקטטורה של חשיבה ושל מילים, שבשם הדמוקרטיה - שמעולם לא הבינו - הם עוצרים כל דעה אחרת, משתיקים אותה, מחסלים אותה, או לפחות מעבירים אותה "לצד שלהם". תחשבו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
