איזו מטומטמת...

כל הזמן האלו שאני מבזבזת מחשבות עליו, האם צדקתי, האם טעיתי?

איך הוא מרגיש? האם נוכל להיות ידידים? האם אוכל להרים אליו טלפון לשאול מה שלומו?

הגורל תעתע בי.

בדיוק כשחשבתי שאני שולטת בהכל, במיוחד ברגשות שלי עצמי, הכל התהפך.

הייתי אופטימית וחייכתי בכוח... כל פעם ששאלו אמרתי לא נורא - קורה כי לא רציתי לשמוע

את הרחמים. " לא נורא קורה... תמצאי אחר" או יותר גרוע ההתרפקויות על העבר " אווו אבל הייתם זוג כזה יפה.. למה נפרדתם??"

כל הזמן שהייתי בטוחה שידעתי את התשובה לזה, טעיתי.

רימית אותי. גרמת לי לחשוב שאני האשמה הבלעדית ושאלת אותי אם אתה זה שאמור לחכות לי עד שאני אחליט.

אבל הכל שקר. שקר גדול.

אתה כבר מזמן היית בחוץ רק שלא אמרת לי. כנראה שרצית להסתיר את רגשות האשם שלך, אם היו לך כאלו בכלל (אני בספק), ובעצם להעפיל הכל עליי.

כל החיים אמרתי לעצמי שהיה לי מזל עם גברים כי הם תמיד אהבו אותי ואף פעם לא בגדו בי.

אם הייתה פרידה, אז זה היה בשליטתי או לפחות מסיבות מובנות וטבעיות.

אבל כנראה שלא כל החיים אפשר להתחמק מהכאב, וכנראה שאני הולכת לחוות אותו במלוא עומצתו, מה שקרה רק פעם אחת בחיים לפני 5 שנים.

כנראה אי אפשר להשאר חסינים בפני הכאב.

כנראה שלא הכל אידילי בחיים.

כנראה שגם אני כמו שאר בני האדם נועדתי לסבול.

אבל עד כמה שאפשר אני אנסה למזער את הכאב, כי למרות כל מה שחשבתי, הוא לא שווה את זה והייתה סיבה לפרידה.

כנראה שמבחן הזמן עשה את שלו והראה את טיב היחסים. אז כנראה שהם באמת נגמרו.

אבל לא כמוהו, אני לא אתחנן, אני אתן לו הזדמנות להיות מאושר, מה שהוא בזמנו גזל ממני כשהשלמתי עם הגזרה בעזרת סחיטה רגשית.

מה יהיה הלאה אני לא יודעת... רק מקווה לשכוח מהכל כמה שיותר מהר.

לשכוח את כל מה שקרה ולהכהות את הרגשות.