"הלוא כל אחד מאיתנו חש שהוא נכון לאהבה ואינו מטיל ספק ביכולתו להגשים אותה,

אף שאין לו כל הוכחה לקיומה עד ליום שנקרה בדרכו אדם הראוי למתנה הזאת"

עוברים עליי ימים טובים.

אני מתחילה להזיז דברים ולצעוד בדרך שתכננתי לעצמי וזה מספק.

אני לא מתפשרת ודווקא בוחרת באתגר, אבל אני כבר רגילה לזה.

יש כמובן את הפחד מהלא נודע, אבל אני יודעת שלא משנה מה יקרה, הכל יסתדר כמו שהוא אמור.

אני מתחילה להרגיש ביטחון בקשר לקשר שמתחיל בינינו.

אני יודעת שהוא רוצה את זה לא פחות ממני וזה רק המגבלות שמעכבות אותנו.

לא קל לי עם חלק מהדברים, אני לא רגילה לעשות הפרדה בין עבודה לחיים האישיים,

אבל כרגע זה מה שיש ואני מכבדת את ההחלטה הזאת.

אבל כשאנחנו נפגשים, כל החששות מתפוגגות ואני יודעת שזה אמיתי ולא רק בדמיון שלי

כמו שהרגשתי די הרבה זמן בהתחלה.

אתמול עמדנו על הגג והשקפנו על כל תל אביב הלילית. זה היה אחד הרגעים הקסומים.

להסתכל על האורות המהבהבים. לראות את תנועת המכוניות שנראות כמו נמלים קטנות.

ההתגשות בין אור לחושך. להיות קשוב לרחשי העיר הגדולה.

רציתי לשנן את הרגע הזה בזכרוני.

למרות העבודה אני מוצאת הרבה זמן לחברים ובעיקר לחברים מהעבודה.

יום שני היה לנו ערב פוקר עם אנשים מהצוות שלי. למרות שאני עדיין לא טובה

בלשמור על POKER FACE ולהבחין מתי יש לי יד חזקה ומתי זה דרעק, זה

היה ממש כיף ואני מקווה שנוכל להפוך את זה למנהג דו-שבועי לפחות.

בשלישי בלילה, איכשהו שוב הצליחו לגרור אותי ידידים שלי אחרי משמרת 12

לצאת איתם, למרות שיום למחרת הייתה לי משמרת בוקר. ישבנו סתם באחת המסעדות

ליד מקום העבודה שלנו ( מקום שרגלי יותר לא תדרוך בו! הבירה שלהם היא בטעם סודת

שתייה וזה גם אחרי שהם "החליפו חבית" והרסק עגבניות היה מקולקל כאילו הוא עמד איזה שבוע בשמש).

הצטרף אליונ מישהו מהעבודה שאני ממש מתחילה לאהוב. אנחנו כל הזמן "מתכננים" נסיעה לאיה נאפה

או קפריסין בסביבות אוגוסט. בסוף עוד באמת ניסע P:

היום אירצ'קה שלי חוזרת אחרי שבועיים בקורס ובתקווה מחר נלך לפרוק עצבים כמו שצריך :)