| 2/2007
אז מה אני שונה?
למה אני לא כמו אלף ואחד אנשים בישראבלוג, בנות בעיקר, שנהנים לחרוש ולחזור כמה עצוב להם ורע להם, כמה הם בודדים ב-valentine's day הזה וכמה העולם מר ומגעיל ושהם הולכים לחתוך עוד שניה?
מה אני שונה מאיזה בת 15 שמייללת לעולם שהיא לא פריקית/פקצה/וואנאבי משהו (תלחצו כמה פעמים על בלוג רנדומלי, מבטיח לכם שתמצאו מישהי כזאת על הפעמים הראשונות :P) ושדואגת שכולם ידעו את זה תוך שהיא כותבת חצי פוסט בשגיאות כתיב וחצי שני בכפילות אותיות משוועת (ראה ערך:"יווו אנייי לאאאא מאמינהההה")?
יודעים למה? אני אגיד לכם- כי יש בי אופטימיות ראויה לציון
אופטימיות שלא הייתה קיימת בעבר בנושא הזה, כשכל יום אהבה גרר אחריו רצון להתחיל/לנסות/להעז, רצון שנגמר והלך ברגע שהלילה הגיע, רצון שהאמת? ראיתי בו חולשה, כי לא יכולתי לספק אותו..
אבל עכשיו- לא יודע, אני לא מרגיש את האיכסה הזה שכולם מרגישים כשהם לבד, באמת, יש בי משהו שממלא את החור הזה, לא יודע איך להסביר כל כך... זה כמו ידע מוקדם שדברים הולכים להיות שונים מעכשיו, הרגשה פנימית כזאת, אינטואיציה גברית אם תרצו (שלשם שינוי לא כוללת ניחוש תוצאות משחקי כדורגל והימור כושל עליהם)... הרגשה שאני באמת מקווה שתלווה את כל הבודדים והבודדות שיקראו את הפוסט הזה היום, הרגשה שבינינו, אני לא מסוגל לאתר את הבסיס שלה. כי כל מה שיש לי עכשיו הוא לא חדש, הוא רק שונה, כל מה שיש לי עכשיו הוא קטע בחיים, קטע שלא שונה באופן מטורף ממה שהיה לי לפני שנה, או מלפני חודשיים.
בכל אופן, happy valentine's day לכל מי שקורא פה, בין אם ביליתם היום בין זרועות של אהוב ליבכם, ובין אם לא (אמא לא נחשבת.. סורי :P)
ולעניין אחר- עתודה... דבר שאני כל כך רוצה להתקבל אליו, אבל מפחד ממנו טילים, אחד הדברים שבאמת, הוא בין החשקים הגדולים שלי (בין אופנוע, בית בקיסריה, להיות שוער, וחברה מושלמת.. בדוק יש עוד כמה :] ) אבל מפחיד אותי כל כך... ולמה מפחיד אותי? תמשיכו לקרוא
היום סיימתי את צמצום האפשרויות שלי, ולמרות שאין לי את הפסיכומטרי המינימלי הדרוש (עושה מועד ב', אל תדאגו), בחרתי שתי מקצועות שאני בוחר אחד מביניהם בדוק- רפואה ומשפטים, כל אחד עם ההטבות שלו, כל אחד עם המשכורת הטובה שלו והאפשרויות המצוינות שלו- רפואה אולי יותר לכיוון החלום שלי, ואולי יש לה יותר אפשרויות בעבודה אזרחית, אבל היא משעממת יותר ממשפטים (בחובה ובקבע), ובינינו? עדיף להיות תובע צבאי בגיל 22 ולא להביא גימלים לכל עצלן שמזייף לי שלשולים על בסיס שבועי.. ראוי לציין שעורכות דין זה מקצוע שאני מיועד אליו מבעוד מועד, אני פשוט אוהב את זה, אבל וואלה רופא זה משהו שאני חושק בו- זה פשוט אני
(בייחוד עם שם משפחה אשכנזי קלאסי כמו שלי)
ואתם בטח אומרים: "נו טוב, מה הוא מתלונן?... מה הוא רוצה?".. אז אני מגיב- אף אחד לא אמר שגם אם אני אקבל 750 בפסיכומטרי (אם בכלל, טפו טפו טפו), הבגרויות לא יהרסו לי את החלום שאני רוקם עכשיו בכל כך טוב טעם, אף אחד לא הכריז בכלל שאני אקבל ציון מתאים למה שאני רוצה (675 למשפטים, 15 מעל מה שיש לי, ו-720 לרפואה, שזה כבר טירוף <אבל טירוף אפשרי>).
אני אגיד לכם דוגרי, אני מפחד.. אני לא מפחד מהחושך, אני לא מפחד מהמוות, <אני מפחד קצת מתימנים, אבל זה לא קשור חח>, מה שכן אני מפחד ממנו, זה לאכזב את עצמי.. להציב לעצמי כל כך הרבה מטרות ולאבד אותן אחת אחרי השנייה, לשלול את מה שכל כך הרבה זמן בניתי לי בתוך המוח הפורה של הבן אדם שאתם קוראים לו חצלצילון.
ראסמי עכשיו, בינינו, אני מפחד לאכזב את עצמי.
טוב, אממ זה יהיה פוסט קצר, בעיקר כי יש לי פה עוד כמה שטויות על הראש (מה? מה? מישהו אמר פה היסטוריה?).. אבל לא נורא, פעם אחרת תזכו לשמוע את מלוא השטויות שיש לי להציע.
ושמעו, אני רואה פה כניסות אבל לא הרבה תגובות.. תגידו לי, אפילו משהו בסגנון "אני קורא פה, שתדע"... אני רוצה לדעת מי קהל היעד שלי (פלצני, אה?), אני רוצה לדעת את מי מעניינים החיים הסתומים שלי? :P
יאללה, נמשיך משהו שהתחלתי בפוסט קודם.. תמונות מהארץ שלנו (תכירו את חוף תל ברוך, תמונה יפייפיה):
עריכה מאוחרת קצת:
תרומת דם בבית הספר - 450 סמ"ק של חצלצילוניזם טהור, תערובת כהה למדיי של מה שמתערבל בי כבר ארבע חודשים (הידעת? משך חייה של כדורית דם הוא כ-120 יום), המיצוי שלי- אחח איזה כיף להגיד את זה.
בכל מקרה, היה משחרר- לשכב חסר אונים על מיטה כשכל תזוזה גוררת אחריה סחרחורת שלא הייתה מביישת רוסי אחרי בקבוק אבסולוט נקי (no hard feelings, yes?), לשכב ככה ולהסתכל הצידה, לראות בתמימות שקית קטנה קצת משקית סנדוויצ'ים שמתנפחת לאיטה בנוזל כהה וחמים שלפני שנייה עבר לי ביד, זורם לאט לאט, מרוקן אותי... וכשהעיניים הופכות למזוגגות מרגע לרגע, כשהיד נהיית קרה וחסרת תחושה, כשאני זז קצת וסחרחורת תופסת אותי- אז, רק אז, אני יודע שאני חי
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
